זה התחיל כמו רעיון הזוי, הפך לגימיק תקשורתי והגיע במהירות למימדים מפלצתיים. "הם" חדרו לכל בתי ישראל, לבתי הספר, למעונות היום ואפילו לגן החיות. הגבילו את תנועתנו החופשית, קבעו את סדר יומנו והגיעו אפילו לחדר הזבל של ביתנו המשותף, מי?... ארגוני איכות הסביבה כמובן. הצטרפתי אליהם! למה? תקראו ותבינו.

עמוס בחוויות ריחניות עטופות היטב ירדתי לביקור יומי בחדר הזבל המשותף. הפעולות המכניות מוכרות לי היטב, נושמים עמוק, פותחים, נכנסים, פותחים, זורקים, סוגרים, נושמים מחוסר ברירה ויוצאים, אלא שהפעם משהו השתבש.

אחד משכני עמד בתוך חדר הזבל חבוש במסכת אב"ך, הביט בי מתוך עדשותיה באיום ושרבט בחשיבות לתוך פנקס ממוחזר שהחזיק בידו. כשיצאתי צעד אחרי טפח על כתפי ואמר:

-"תגיד מה אתה חושב שאתה עושה". – "אההמ... אני זורק זבל" – עניתי. – "אז ככה" - השיב לי שכני ברוב חשיבות – "כמי שמבין בזבל אני מוכרח לומר לך: ראשית - זבל לא זורקים! מניחים!. מעבר לכך את הזבל יש למיין! בקבוקים לבד, קרטונים לבד, ו... לבד. הבנת?".

האמת חברים? לא הבנתי כלום. – "תגיד השתגעת? מה למיין למה למיין?". – "מה זאת אומרת למה? - ענה העב"ם – "כדי שנוכל למחזר את הפסולת!". – "ולמה זה חשוב לך למחזר את הפסולת?" – "אוה... זה כדי שהעולם יהיה נקי יותר" – השיב בניחותא שכני ה"ירוק" ואני? נבהלתי. – "למה קרה משהו? פשוט לא שמעתי חדשות היום.  העולם התלכלך כשישנתי? דווקא נראה לי העולם די נקי בזמן האחרון לא?". – "אתה לא מבין" - פסק המומחה מן הקומה השניה. – "זה לא שאנחנו דואגים לעולם הזה אנחנו דואגים לעולם הבא!". – אהה... יפה לך... אני רואה שהתחזקת בדת זה יפה מאוד ואני מעריך זאת" – עודדתי אותו. – "אתה טועה אדוני אני לא דתי, לא התכוונתי לעולם הבא שלך התכוונתי לעולם שיבוא בעוד 40 50 60 שנה. אתה לא מבין? אם נמשיך לצרוך ללא הכרה, לזהם וללכלך, אזי בעוד 100 שנה ככה... לא יוכלו לחיות כאן". – "סואו וואט?" - עניתי אינסטקטיבית – "בעוד מאה שנה שנינו כבר לא נהיה כאן, ככה שמה זה אכפת לך?" – "אתה אנוכי" - השיב שכני – "אנוכי ואגואיסט! תתבייש לך, מה רק על עצמך אתה חושב? לא חושב על הילדים שלך ושלי? על העתיד? מישהו הרי צריך לדאוג ל"כדור" הזה לא?. אם לא נחשוב על העתיד הוא לא יגיע, אתה מבין?. זה לא אחראי לחשוב רק על הרגע, צריך להתחשב בעתיד. אם הוריך לא היו מתחשבים בעתיד ודואגים רק לעצמם לא היית פה היום!".

- "תגיד הלו, מה קרה לך פתאום שהפכת למדען זבל אה? מה זה עניינך מה יש לי בשקיות? חייה ותן לחיות!". תבינו אותי,  קצת כעסתי על הפלישה המתוכננת לתכנן של שקיות האשפה הפרטיות שלי.

- "אני מבין אותך טוב מאוד" – ענה עב"מי, - "גם אני הייתי פעם כמוך אבל נשתניתי. הצטרפתי לארגוני איכות הסביבה הירוקים". – "יפה לך. ומה אתם עושים שם?" - שאלתי. – "אנחנו דואגים לעתיד. נלחמים בזיהומים סביבתיים מנחילים ערכי סביבה בבתי הספר, מקדמים חקיקה בפרלמנט, מפגינים מול נציגי המדינות המתועשות, אנחנו אנשי המחר! לא אגואיסטים, אכפתיים אנחנו".

מה אגיד לכם? שכנע אותי ה"ירוק בהיר", חזרתי לחדר האשפה, שלפתי את המטען האישי מתוכו, שפכתי את תוכנו על הרצפה והתחלתי למיין. האמת לא כל כך נעים אבל בשביל העתיד? אני מוכן לעשות הרבה. לגלות לכם מה עבר לי בראש באותם רגעים? אז ככה.. אני לא בטוח שאתם רוצים לדעת אבל...  טוב אגלה לכם... חשבתי על החרדים!!!. מה קשורים החרדים לזבל? תקשיבו ותדעו.

במדינת ישראל מתרחש מאבק מתמשך על צביונה היהודי, מאז הקמתה ועד לרגע זה. פעמים שמתרחש הוא מתחת לפני השטח ופעמים שצף ועולה. בעוד החרדים מבקשים לשוות למדינת היהודים אופי יהודי, מבקשים לוחמי החופש לשוות לה אופי דמוקרטי. לא שמתנגדים אלו לערכי אלו אלא שעל הבכורה הם נאבקים. מה חשוב ממה.

ראוי להדגיש כי מאבק זה אינו ניטש על הנעשה בביתו של אדם אלא על הנעשה בפרהסיה. אלא שמאבק זה פולש לכל תחומי החיים ומכאן עוצמת להבותיו. הוא מתחיל במשרד רשם הנישואין ומסתיים ה"חברא קדישא". האם שאלנו את עצמינו מה אכפת להם לחרדים עם מי נתחתן וכיצד? מה גורם להם לחרדים להתעקש על נישואין לפי ההלכה או על הפעלתו של קו ציבורי בחוצות תל אביב? יתכבדו ויישבו בביתם ויחיו את חייהם הלא כן?

ובכן חברים... מסתבר שהחרדים הם... "ירוקים" כן כן... ירוקים ויהודים. עד כמה שישמע הדבר מוזר החרדים אינם נלחמים עבור עצמם. רחובותיהם סגורים בשבתות ובחגי ישראל, בשכונותיהם נמכר רק בשר כשר ותרומתם לאחוזי ההתבוללות המזעזעים הינו קטן להפליא, הם נלחמים למען שימורו ההיסטורי של העם היהודי ככזה. הם דואגים להמשכיותה של האומה. הם לא דואגים לעצמם או להווה הם דואגים לעתיד. מי מינה אותם? או... זה פשוט מאוד... מי שמינה את ארגוני הסביבה.

ארגונים אלו אינם דואגים לבני דורם, דואגים הם לדורות שיבואו, מבקשים הם למנוע פעולות שיסכנו את עתידם של הדורות הבאים ולמרבה הפלא הם אינם מותקפים בשל כך. הם מבקשים לחנך אותנו להתנהגות סביבתית מתאימה על אף שהתנהגות זו מקשה על חופש התנועה והפרט וראה זה פלא מלחמתם מתקבלת בהבנה.

אלא שבעוד ארגוני הסביבה דואגים לעתיד החומרי דואגים החרדים לעתיד הרוחני, לא שלהם, הם כבר לא יהיו כאן, הם דואגים לעתיד של ילדי ישראל כולם. אין הם מונעים משיקולים אנוכיות או נוחות. הם מוכנים לשלם מחיר עבור העתיד גם אם עמדתם אינה פופלארית בלשון המעטה. היחידים שיכירו מתרומתם העצומה של הירוקים יהיו בני העתיד. רק הם יכירו בגדלותם של הראשונים שנלחמו עבורם ומבלי להכירם. כשיבקשו בני תל אביב בעוד מאה שנה לבא בקשרי חיתון עם בני בני ברק יידעו הם להעריך את תרומתם של הירוקים החרדים ליכולתם זו ודי לחכימא ברמיזה.

השאלה היא לאיזה ארגון סביבה אתם משתייכים. לאלו הדואגים לעתיד החומרי או לאלו הדואגים לעתידו הרוחני של העם היהודי, אגב חברות כפולה תתקבל בברכה.

כשסיימתי למיין את הזבל, ניקיתי את הרצפה ויצאתי.

ראיתם חברים?...  גם מזבל אפשר ללמוד מוסר והרבה.