מצות כיבוד אב ואם נמנית על המצות השכליות, טעמה גלוי ומובן וגם שכרה מפורש בתורה: "למען ייטב לך והארכת ימים". טעמה ההגיוני ושכרה צריכים היו לגרום לכך שמצוות כיבוד הורים תהפוך למצווה "קלה" לקיום.

אף על פי כן לא שפר גורלה של מצוה זו וקשה לקיימה כהלכתה, עד שהיה רבי יוחנן אומר: "אשרי מי שלא חמאן" - אשרי מי שלא ראה את אביו ואמו. רש"י מפרש: "שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך, והוא נענש עליהם". חובת הזהירות בכבוד אב ואם דורשת מן האדם להתבטל בפני הוריו ביטול גמור ומכאן הקושי שבקיומה.

רבן שמעון בן גמליאל הנשיא מלמדנו, כי על אף זהירותו המופלגת בכבוד אביו, לא הגיע לשלימות הכבוד שנהג עשיו ביצחק אביו וכך הוא אמר: "כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני בשעה שהייתי משמש את אבא הייתי משמשו בבגדים מלוכלכין, ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות".

זהירותו של עשיו בכבוד אביו אומרת דרשני. הייתכן כי אדם החשוד על גילוי עריות ושפיכות דמים, יכבד את אביו יותר מנשיא ישראל? אין הדעת סובלת כי אדם חומרני, המזלזל בתחיית המתים עד שמוכר את בכורתו עבור נזיד עדשים, יתייצב בראש המכבדים את הוריהם. האם אין סתירה גדולה מזו?

אפשר שבהעצמת סתירה זו חפצו חז"ל ללמדנו יסוד חשוב בהבנת קיום המצוות. הבה נטה את אוזנינו ונאזין לויכוח דמיוני המתנהל בין הכופר למאמין.

"אין לך בעלות על תורת המוסר", טוען הכופר באוזני המאמין "אני מוסרי לא פחות ממך, ואפשר שאף יותר". "לא צריך להיות מאמין כדי להיות בן אדם".

אכן, לכאורה צודק הכופר בטענותיו. המציאות מלמדת כי בעוד שבמערכת המצוות ש"בין אדם למקום", ניכר הבדל משמעותי בין המאמין לכופר, במצוות ש"בין אדם לחבירו" ניצבים הם זה לצד זה – הכופר כמאמין. האמנם? האם ניתן לנהל חיים נטולי אמונה ובד בבד להזהר במצוות, כגון, השבת אבידה וכיבוד הורים?

מסיפורו של עשיו ניתן ללמוד כי אכן כך הם פני הדברים. למרות שיודע היה עשיו את בוראו וכפר בו, הצליח להגיע אל פסגת המוסריות האנושית עד שאפילו חכמי המשנה התקנאו בו. אלא שאליה וקוץ בה.

המצוות אותן מקיים הכופר, נובעות משכלו, עליו הן מושתתות ולחסדיו הן נתונות. כל עוד תחיינה מצות אלו בשלום עם שאר רצונותיו ומאווייו יתמיד הכופר בקיומן. אולם, ברגע בו יתגברו רצונותיו האחרים על ערכיו, יפסיק לקיימן. מוסריותו של הכופר מותנית היא ועל זמן שאול היא חיה את חייה.

את ההוכחה לכך מספק לא אחר מאשר עשיו עצמו. לאחר שהבין עשיו כי החמיץ את ברכת אביו, נתמלא שנאה תהומית לאחיו יעקב ותכנן להורגו. הסיבה שמנעה ממנו לבצע את זממו, היתה חששו מצערו של אביו לכשיוודע הדבר. כאן חל מהפך בתודעתו המוסרית. עשיו אינו מניח לערך כיבוד הורים לעצור בעדו, והוא מקריב אותו על מזבח הנקמה, ובליבו הוא חושב: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (בראשית כ"ז, מ"א).

יצר הנקמה בלבו של עשיו, משתלט על מערכת הערכים שלו עצמו. הערכים בהם מאמין עשיו הכופר, נבנו מטעמי נוחות, וכדי לאפשר לו לחיות בעולם טוב יותר. אם הם גורמים לתוצאה הפוכה והופכים לעול ולנטל, יש להחליפם באחרים.

על ערכיות זו כתב פרופ' אריך פרום: "אין ספק שהדין עם פרויד. ככל שהנורמות שבהן רוב הבריות מאמינים כמוסריות, אינן במידה רבה אלא נורמות שקבעה החברה למען התיפקוד האופטימלי שלה. מנקודת מבט זו, תורתו היא בקורת חשובה על המוסר המקובל הקיים, ותורת "האני-העליון" שלו מסירה את הלוט מעל אופיו האמיתי של המוסר".

בהעצמתם את מערכת היחסים המיוחדת בין עשיו לאביו מגלים חז"ל את היסוד הרעוע עליו מושתתת הערכיות האנושית. גם אם כלפי חוץ נראית הערכיות האנושית כאחותה התאומה של הערכיות האלוקית, היא שונה ממנה בתכלית השינוי. שונות זו תתגלה במלוא תפארתה בעת משבר בו יתנגשו רצונות האדם וערכיו אלו באלו.

יחי ההבדל הקטן.