איך להצליח בחינוך?

אם לא נתחשב במקרים קיצוניים, נוכל לקבוע כי הורים אוהבים את ילדיהם! אם נהיה כנים עם עצמינו, נגלה כי אנחנו כועסים, כאשר אחרים פוגעים בנו. מכאן שמקורו של הכעס הוא במידת הגאוה. אלא שאם אנו אוהבים את ילדינו, מדוע אנחנו כועסים עליהם, כאשר אינם עומדים בציפיותינו? האם גם כעס זה מקור בגאווה?

מסתבר שכן.

במחשבה ראשונה, אנו כועסים על ילדינו כדי להעמידם על טעותם. כעס זה הוא חינוכי, וללמדם בא כי אין אנו שבעי רצון מהחלטתם הערכית. בכעסנו אנו מבקשים להורותם מהי הדרך הערכית הרצויה והנכונה. כאשר ילדינו משקרים, אנו כועסים עליהם כדי לחנכם למידת האמת ומתוך ש"הורים אוהבים את ילדיהם", הרי שכעס זה מתוך אהבה הוא בא, וממעיין טהור הוא נובע.

במחשבה שניה, אנו כועסים על ילדינו מתוך גאוותנו. במקרים רבים כעסם של הורים על ילדיהם מקורו בתסכול. שקריו של הילד מלמדים אותנו כי לא הצלחנו להנחיל לו את ערכינו. שקריו של הילד מטילים צל על מעמדנו כמחנכים, ופוגעים בתדמיתנו העצמית. פגיעה זו היא שמעוררת בנו את מידת הכעס.

אמור מעתה – אם שקריו של ילד זר מכעיסים אותנו, שקריו של ילדנו יכעיסונו שבעתיים, כי פגיעתו בנו הינה כפולה ומשולשת. בשקריו מנסה הוא "להרוויח" שלא ביושר, פוגע באמוננו, ומטיל ספק ביכולותינו החינוכיות.

ההצלחה החינוכית מסיבה לנו נחת מאותן סיבות. מתוך ש"הורים אוהבים את ילדיהם", מבקשים אנו עבור ילדינו את הטוב ביותר, ומכיון שערכינו המוסריים נחשבים בעינינו כטובים ביותר, מבקשים אנו להנחילם לצאצאינו. הצלחת ההנחלה הערכית מסיבה לנו נחת. בנוסף, מעידה הצלחת ההנחלה הערכית על יכולותינו החינוכיות, וככזו היא מטפחת היא את גאוותנו. אלא שאליה וקוץ בה.

הצלחת ההנחלה הערכית נמדדת בנכונותו של הילד להנהיג את חייו על פי הערכים שהנחילוהו הוריו. כאשר הילד מצוי בסביבת הוריו, אפשר שינהג על פי ערכיהם, מתוך הכבוד אותו הוא רוחש להם, ולא מתוך הצלחתם להנחילו את ערכיהם. ההצלחה החינוכית נמדדת, כאשר המחונך נוהג על פי ערכי המחנך, כאשר זה האחרון אינו מצוי בסביבתו. ככל שיתרחק המחונך מסביבת המחנך, כך תתעצם הצלחתו החינוכית, עת ינהג המחונך על ערכי המחנך.

למעשה, כדי לבחון את ההצלחה החינוכית באופן מושלם, נדרשים אנו להוסיף למשוואה נתון נוסף.

גם אם הילד נוהג על פי ערכי הוריו, עדיין אין בכך כדי להורות על הצלחתם. עדיין נותרה בעינה שאלת המחיר. כשם שהצלחתה של תרופה בתנאי מעבדה, אינה מבטיחה את הצלחתה בתנאים רגילים, כך היצמדותו של המחונך לערכי מחנכיו בתנאים סביבתיים נוחים, אינה מהווה עדות להצלחת הנחלתם. כדי לבחון את ההצלחה החינוכית, יש להטיל את המחונך לסביבה "עויינת", הפועלת על פי ערכים המנוגדים לאלו שעליהם חונך. אם יוותר נאמן לערכיו, נוכל לרשום כי הצלחנו בחינוך. ככל שיתעצם הניגוד בין ערכיו של המחונך לערכי הסביבה אליה הוטל, תעיד נאמנותו לערכיו, על הצלחתנו החינוכית.

מבחן החינוך

התורה מתארת את מכירתו של יוסף בידי אחיו. הוא מועבר מיד ליד, עד שהופך לעבד בבית פוטיפר שר הטבחים. אשת פוטיפר נותנת בו את עיניה, ומבטיחה לו שאם יישמע לה יזכה להחליף את בעלה בתפקידו הרם. היא גם מבהירה לו את התוצאות אם יסרב להצעתה.

מעשה זה מעמיד את חינוכו של יוסף במבחן אמיתי. א. הוא אינו נמצא בסביבת המחנך, ב. אין סביבה תרבותית מנוגדת יותר לבית יעקב אביו, מאשר מצרים ותרבותה, ג. התנהגות אחיו הכזיבה את האחווה, עד שניתן לטעות. ולטעון שהיא איפשרה לו לזנוח את ערכי בית אביו, ד. מחיר היצמדותו לערכי בית אביו סיכנה את חייו.

יוסף הנאמן לערכיו מסרב להצעתה, אך היא אינה מרפה. היא מוצאת שעת כושר בעת בבני הבית יצאו למלאכתם, והיא מתייחדת עימו. החסמים החברתיים נעלמו, הפחד מן העתיד הופך למוחשי והוא... מניח את בגדו בידה ונס החוצה.

חז"ל מתחקים אחר המעיין ממנו שאב יוסף את כוחותיו הערכיים, בהתמודדותו מול אשת פוטיפר. הם מבקשים את סוד ההצלחה בחינוך, והם מגלים: "רבי יהודה אומר, אותו היום יום זבוחו של נילוס היה, ויצאו כולם, ונשתיירה היא והוא עמה בבית, ותתפשהו בבגדו ועלה עמה למיטה, וביקש עצמו ולא מצא, שראה דמות דיוקנו של אביו, והפיל עצמו בקרקע".

חכמינו מסכימים כי מבחן החינוך האמיתי ייערך רק כאשר יסתלק המחנך מן הזירה. ככל שיתעצם הניגוד בין המחונך לסביבתו, כך יהפוך מבחנו לאמיתי יותר. מבקשים הם להורותנו את חשיבות דמותו של המחנך בעיני המחונך. מחנך שדמותו מוטבעת במחונכיו, יתלווה עימם לכל אשר יפנו. ליווי זה כוחו רב ועצום, ומסוגל הוא להציל את המחונך מכשלון.

הערכתו של המחונך למחנכו, הערכתו של הילד להוריו, היא שתקבע את הצלחתנו החינוכית. הצלחה חינוכית אינה נמדדת בהקניית ערכים תיאורטיים, טובים ככל שיהיו. אלא בהטמעת דמותו של המחנך בנפש המחונך.

הכעס לנוכח כישלוננו החינוכי, מקורו בעובדה כי דמותנו החינוכית, המלווה את ילדינו, לא הצליחה במשימתה. תסכול זה מוליד בנו את הכעס.

במקום לכעוס, יכולים אנו לנסות ולהעצים את אישיותנו, עד שהיא תלווה את ילדינו והם ייקחוה לכל מקום בו יצעדו בנבכי החיים.