לילה, התאריך הוא ח' אדר א' שנת תשל"ח (מרץ 1978). האוטובוס בקו שלוש נסע לאיטו במורד רחוב צפניה הירושלמי, כשבקרבו יושבים נוסעים בגילאים שונים. הכל היה שליו ורגוע, עד שלפתע פיצוץ אדיר החריד את האזור כולו. זעקות שבר נשמעו מתוך האוטובוס, מהולות בצרחות של אנשים וילדים אחוזי חרדה.

היה זה עוד בטרם החלו המפגעים להשתמש בפצצות אנושיות, כדי לגרום לפיגועי תופת. הטכניקה הייתה יותר פשוטה: תיק שהוטמן מתחת אחד הספסלים התפוצץ וגרם למותם של חמישה מנוסעי האוטובוס ולפציעתם של רבים נוספים.

בתוך פרשיה עצובה זו, ישנו סיפור מסתורי על אחד ההרוגים, סיפור המעלה הרהורים אודות הקשר ההדדי בין הנשמה לבין הגוף. הוא מוכיח על האפשרות של האדם לחוש בתמורות החלות בו בשעה שמתקרב יומו.

אחד ההרוגים, בחור מישיבת חברון, עלם עדין נפש ובעל מידות טובות, ששמו יוסף דב ויסמן הי"ד. לבחור זה, עד כמה שהדבר נשמע מוזר, הייתה ידיעה וודאית על כך שמותו קרוב מאוד. הוא אף העלה את הדברים בסתר בצוואה שנכתבה על ידו שלושים יום בדיוק לפני האירוע הטראגי.

נביא תחילה את דברי "האור החיים" הקדוש על פסוק בפרשת ויחי, המציין את מציאותה של תופעה מופלאה זו:

על דברי הפסוק: "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מ"ז, כ"ט) כותב רבי חיים בן עטר, שישנה אפשרות, לאנשים בעלי תכונות נעלות, לחוש שלושים יום לפני מותם שסופם קרב. הדברים מבוססים על דברי הזוהר הקדוש (ח"א ריז): שלושים יום לפני מותו של האדם, מסירים ממנו את ה"צלם", ואנשים בעלי דרגה רוחנית גבוהה יכולים לחוש בכך.

נשוב אל סיפור המעשה.

הצוואה שנמצאה

הלווייתו של יוסף דוב התקיימה למחרת היום בהשתתפות המון רב וכן מאות תלמידי "ישיבת חברון" ורבניה.
חלפו שלשה חודשים מיום האסון הטראגי.

כל אותה עת הייתה מיטתו שבפנימיית הישיבה, מיותמת. לאחר שלשה חדשים מחמת דוחק המקום, ההין אחד הבחורים לעבור למיטה זו ולהשתכן בה.

בשעה שהחל לסדר את כלי המיטה, הוא חש לפתע בבליטה הקיימת בכרית המיטה, פתיחת רוכסן הכרית גילתה שתי מעטפות שעל גביהן נכתב: חדר"ג!

חדר"ג, למי שלא יודע, הן ראשי תיבות: חרם דרבנו גרשום, חרם אותו הטיל רבנו גרשום מאור הגולה שחי לפני יותר מאלף שנה, על מי שפותח מכתב שאינו ממוען אליו.

המכתבים היו בכתב ידו של יוסף דוב, על אחת המעטפות נכתב: "למשפחתי", ועל השניה היה נקוב שמם של שניים מראשי הישיבה, אליהם היה מיועד המכתב.

המוצא דאג להעביר מיד את שני המכתבים ליעדם, אחד נמסר לראשי הישיבה והשני למשפחת ויסמן.

רבני הישיבה המופתעים פתחו את המכתב שהיה מיועד עבורם, לתדהמתם בראש המכתב התנוסס התאריך: ח' שבט, שלושים יום בדיוק לפני יום מותו של יוסף דוב!

לאחר מכן הוא פותח את צוואתו וכותב: "מאחר ואין אדם יודע את מותו, ולפעמים מזכים אדם בהרגשה כאילו הוא הולך למות, כדי שיעשה תשובה מיראה, אולי זיכני ה' קצת, והריני כותב בזאת את רצוני".

"כתבתי זאת בדעה צלולה וברורה וברגעים נוחים ופנויים".

לאחר מכן הוא פונה לחבריו וידידיו, ומודיע להם שאין לו הקפדה על אף אחד מהם, וכמו כן הוא מבקש את סליחתם שלהם: "הריני מוחל מעתה לכל אדם בעולם, אם עשה לי משהו במזיד וכל שכן בשוגג, ואל יחשוב חס וחלילה כי גרם לי משהו, ולא ייסרנו מצפונו, ומחילתי היא גמורה".

"הריני מבקש בזאת מכל יודעי ומכרי, שימחלו לי למפרע על כל מה שעשיתי להם. חס וחלילה לא התכוונתי כמעט אף פעם להרע למאן דהו, אם פגמתי בלי שימת לב במישהו. אם אני חייב למישהו כסף קטן או גדול, שיתבע זאת מאבי מורי שליט"א. אם מישהו מסתפק או שמדובר בחוב קטן של לירה או שתי לירות, שימחל בלב שלם או שיתבע".

"שהנהלת הישיבה תמחל במחילה גמורה, אם הזקתי לה בשוגג".

בדבריו למשפחתו הוא כותב: "אל תצטערו הרבה, אם ייקחני ה' יתברך בגיל צעיר... עד עכשיו הייתי מתנה, שניתנה לכך וכך שנים, ועכשיו פג תוקף ההלוואה-מתנה".

"כל מה שהקב"ה עושה מחושב בתכלית החשבון המדויק ביותר, ודווקא בשעה קשה זו נבדק האדם אם אמונתו אכן אמונה תמימה היא".

צירוף מקרים מדהים

לאחר תקופה קצרה, הוציא אביו חוברת שבה הוא מתאר את הסיפור כולו, ממנו עולה שכל מעשי בנו בתקופה שלפני המוות הטראגי, היו כשל אדם המתכונן לעמוד לפני שופט כל הארץ.

נביא מספר ציטוטים מדברי האב:

"אכן, זכה בני למה שלא כל אדם זוכה, וגילו לו מן השמים כי קרוב היום בו יהיה עליו להתייצב בפני "בית דין של מעלה", כפי שהוא כותב בצוואתו...

עד כמה שהצלחתי לשחזר את קורותיו בחודש האחרון לחייו, הנני רואה כי באותם ימים הוסיף טהרה על טהרתו וקדושה על קדושתו.

הוא צם בימי שני וחמישי (!) וגם ביום ב' האחרון לחייו. בבית, וגם לחבריו ששאלוהו למה רזה לאחרונה, אמר כי הוא ב"דיאטה" מרצון.

אחרי מותו, נודע לי כי לא הסתפק בטבילה לכבוד שבת... אלא טבל במקווה הטהרה בכל יום...

על השעות האחרונות ממש, ידוע לי כפי שצויין כבר למעלה, שלפני עלייתו לאוטובוס בו קרה האסון, ביקר אצל חבר בסנהדריה המורחבת. שם קרה שוב דבר פלא, בשרשרת המעשים נוראי ההוד שליוו את בני בימיו האחרונים עלי אדמות. שם זיכו את בני זצ"ל מן השמים רגעים מספר לפני מותו לקרוא את הווידוי של ההולכים למוות, לקרוא אותה תפילה נפלאה אשר רחשו אותה יהודים כשרים במשך כל הדורות, ברגעים בהם התכוננו להחזיר את נשמתם ליוצרם.

מעשה שהיה כך היה:

לאותו חבר אשר בני ביקר אצלו, יש קרוב בגיל גבוה וידוע מחלות, המאושפז לעיתים קרובות בבתי חולים. מתוך חשש שמא מתקרב קיצו, הכין לו האיש... את נוסח הווידוי, כשהוא מועתק על גיליון נייר, והוא לוקח איתו את הגיליון לבית החולים תמיד. בשעה שבני ביקר אצל החבר, היה הגיליון מונח על השולחן. בני ראה אותו ושאל את מארחו: מה זה? והמארח הסביר לו. בני לקח את הנייר לידיו וקרא את הווידוי, ככה זיכו אותו מן השמים גם בווידוי!

רמזים דרך חלום

לא ידוע לנו כיצד בדיוק אותו בחור ידע על מותו המתקרב, הוא לא השאיר אחריו רמזים בעניין זה. אולם נראה שהייתה זו ידיעה ברורה וממשית, ידיעה שלא השאירה אצלו מקום לספק. ואכן, מותו היה פתאומי ולא צפוי. הדבר לא קרה בעקבות מחלה או דיכאון, אלא בעקבות אירוע חבלני שלא הייתה לו שום אפשרות להעלותו בדמיון.

לעומת מקרה מפתיע זה, ידוע בספרות הענפה על מקרים בהם אדם חלם בברור אודות מותו הקרוב, והוא אף ידע לנקוב בתאריך ספציפי, והדבר אכן קרה בדיוק באותו יום.

בספרו של הסופר הנודע אהרן צייטלין, הוא מביא מקרה מעניין שאירע לפני כחמש מאות שנה לרבי עזריה מן האדומים, שהיה בן למשפחה ידועה ומפורסמת.

באחד הלילות - כך הוא מספר - חלם רבי עזריה חלום ובו הוא לפתע שומע קול האומר לו שבעוד שלש שנים בדיוק הוא יצא מן העולם. הדבר היה כה חד וברור, עד שלאחר קומו משנתו, התיישב מיד וכתב שיר המספר מאורע זה:

על משכבי שוהה,

בכסלו שין-למד-הא,

נדמה לי אומר: הֵא

לך עוד שלש שנים.

 
לכן, כסלו שַלַ"ח

רוחי אל על יצלח,

אנא, רב טוב סַלח,

תַשְלֵג צלמון שָנים.

וכמו שרבי עזריה ראה, כך בדיוק אירע, בחודש כסלו של"ח שלש שנים בדיוק לאחר החלום, הוא הלך לעולמו.