אחרי שלש שנים בצה"ל, הם יצאו לטיול במזרח הרחוק. החוויה המרתקת בחיפוש משמעות במזרח הקסום קרצה להם. שניהם חברים מילדות, בבית הספר הם היו יחד, יחד התגייסו לקרבי, יחד לחמו בלבנון ויחד השתחררו מהשרות.

את מענק השחרור הם הקדישו לצורך הטיול. מסלולים מתוכננים היטב, כמו שרק יוצאי סיירת קרבית יודעים לתכנן.

הודו – ארץ קסומה, אנשים רגועים, מקום בו כאילו הזמן עצר מלכת, המוטו המוביל: אל תמהר!! "מה שלא תספיק היום, לא תספיק גם מחר". שלווה נדירה לאחר מרוץ החיים הישראלי .

מחיה חודשית בהודו עולה כמחיה יומית בישראל, אלא דאין דינה של קיבה ישראלית רגישה, כדינה של קיבה הודית מחוספסת, הרגילה לכל מה שתכניס לתוכה.

כשהגישו לפניהם את הפטריות העסיסיות, לא היססו השניים ואכלו מלוא חופניים. לא חולפות חמש דקות, והאחד נפל לארץ, וכמעט לא נותרה נשמה באפו.

במזרח גם האמבולנס אינו ממהר, הטיפול נמרץ איננו כה נמרץ, ופעמים שפרה תועה מעכבת את התנועה למספר שעות. כשעתיים תמימות חלפו עד שנלקח לבית חולים. ברגע האחרון, בעודו מפרפר, הצליחו לייצב את מצבו ולהשיבו להכרה. הוא אושפז בבית החולים המקומי .

בבית החולים בהודו הרופאים אינם ממהרים לאף מקום, האחיות אינן רחמניות והיחידים שמתרוצצים ללא מנוחה הם הג'וקים המקומיים, הממהרים למצוא עוד סעודה דשנה באחד ממטבחי בית החולים או לחליפין בצלחתו של אחד החולים.

בית חולים מסוג זה, מהווה תחנת מעבר לעולם שכולו טוב. היחידים שיוצאים ממנו בחיים, הם המבקרים וקרובי המשפחה, וגם זאת לא תמיד, שהרי מחלות, כידוע, יש להן תכונה לעבור מחולה למשנהו.

המצב בכי רע. אין ידוע כמה ימים נותרו לו לחיות. הרופא מפזר סוגי אבקות, אשר גם הוא אינו מודע למשמעותן. לתוך האינפוזיה המשומשת, מזריק חומר כלשהו במחט החלודה, והולך לדרכו, תוך שרבוט קשקוש על הדף המחובר למיטת החולה, ספק כותב הוא בלטינית, ספק בהודית, ויש שיאמרו כי זהו כתב החרטומים המצרי הקדום.

כמלאך משמים מופיע יהודי מזוקן ליד מיטת החלוה, הוא מגיע מלווה ברופא מומחה, תרופות אמיתיות באמתחתו, אך ממבט עיניו נראה כי נותר רק סיכוי קלוש לצאת בחיים ממצב זה. היהודי המזוקן מלטף את ידו של החולה, ומציע לו כזכות להניח תפילין, שמא תהיה לו זו זכותו, ובזכות התפילין יחלים.

בהנהון קל, מקבל הרב את הסכמת החולה, והנס מתחולל נגד עיניהם הנדהמות של הצוות הרפואי, חברו הישראלי ואף אוסף הג'וקים הנמצאים תדיר סביב החולים. הבחור פוקח את עיניו, מבקש מעט מים להרטיב את שפתיו, ובו במקום מתחייב כי לא יטוש את הנחת התפילין כל ימיו.

לאחר חמישה ימים, זוכה הוא להיות החולה הראשון, שהשתחרר מבית החולים, ולא בארון קבורה.

שני החברים עולים על הטיסה הראשונה חזרה לישראל, והחולה הופך לבעל תשובה המדקדק בקלה כבחמורה. לימים, כשסיפר חברו של החולה לשעבר בהתפעלות את שאירע להם בהודו, וכיצד ידידו הטוב ניצל ממוות, הוא נשאל: ואתה, מדוע לא חזרת בתשובה, הרי ראית נס מול עיניך? אני... גמגם החבר... אני לא הייתי חולה. לי לא אירע הנס...

"בא אל פרעה כי אני הכבדתי את ליבו, למען תספר באוזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". אין כוונת התורה כי בעקבות הכתוב בתורה יהיו לך סיפורים שאותם תספר לילדך ולנכדך, כסיפורי עם גרידא. יסוד מיסודות הדת הוא להעביר את המסר לדורות הבאים, כיצד יתכן שהאומה המצרית שלמה רואה אותות ומופתים, ויודעת כי יש לה דרך להיחלץ מעונשי המכות, אך הם נסחפים אחר מנהיג המוליך אותם אלי שאול. מנהיגם מכביד את ליבו והעם אחריו. הוא מתעלם מכל האותות אותם נותן, הקב"ה ותולה הכול בתירוצים מתירוצים שונים. רק לא לתלות את הדבר בידי שמיים. אנו, מאמינים בני מאמינים, עלינו להשיב אל ליבנו כי כל המאורעות הקורים עימנו הם יד ה', למען הסיר את לב האבן מקרבנו, שכן מלבד הידיעה כי הכול מאיתו יתברך, מצווים אנו גם ב: וידעת היום והשבות אל לבבך.