גם בחיים היומיומיים כאשר אדם אומר: "אני מאמין לך", כוונתו היא: "למרות שאינני יודע בידיעה ברורה שהצדק אתך, אני מאמין לך". ענין שיודעים ומכירים אותו בידיעה ברורה ‑ אין צורך להאמין בו. בלשון בני האדם, האמונה מציינת מצב שאין יודעים עליו ידיעה ברורה.

בהתאם לניסוח לשוני זה ניתן לטעות ולחשוב, שאמונה באלוקים הינה ח"ו התייחסות חיובית לדבר שאין עליו ידיעות ברורות, כלומר, שהאמונה הינה הרגשה פנימית של הלב שבאה לחפות על העדר ידיעה מוחשית, ותו לא.

למעשה, ההפך הוא הנכון! האמונה באלוקים יסודה נעוץ בעובדה, שקיימת ידיעה ברורה על קיומו של בורא העולם.

אם כן, מדוע אנו מדברים על 'אמונה באלוקים' ולא על 'ידיעת האלוקים'? הסיבה לכך היא, שמושג ה'אמונה' מקיף יותר ועמוק יותר מהמושג 'ידיעה'. ננסה להדגים את הדברים בעזרת משל:

שני אנשים ראו תאונת דרכים. האחד הוא בעל אופי רגשני, וחברו טיפוס קר. שניהם 'יודעים' פרטים על התאונה, ושניהם יכולים להעיד עליה, אולם קיים הבדל ביניהם. הראשון אינו מסיח את דעתו מהמראות הקשים שראה, ואינו מפסיק לחשוב על האירוע הקשה, ואילו חברו אמנם זוכר את כל פרטי האירוע, אולם אין הוא מרבה לחשוב עליו. אצל הראשון הידיעה קיימת בזיכרון הפעיל והוא מושפע ממנה, ואילו אצל חברו הידיעה מודחקת למקום נסתר בתודעה, ומשם ניתן לשלוף אותה בעת הצורך.

אין בכוחה של ידיעה 'יבשה' להשפיע על אישיותו ועל התנהגותו של האדם. לדוגמה, אנשים רבים יודעים שאין להם כסף לשלם חובות, ולמרות זאת הם 'מכניסים את עצמם' לחובות. רק ידיעה שהאדם 'חי' אותה, בכוחה להכתיב לו את דרך חייו.

במוחנו אצורות ידיעות רבות שהן שטחיות ובלתי מחייבות. לעומתן, קיימת ידיעה עמוקה, המקיפה את כל חיי האדם. לידיעה מסוג זה אנו מתכוונים, כאשר אנו מדברים על 'אמונה' באלוקים.

יש אדם שאמנם מבין בשכלו שיש בורא לעולם, ואף ברור לו שלא ייתכן אחרת, אולם לא די בידיעה זו. כדי להיקרא 'מאמין', האדם חייב 'לחיות' ידיעה זו, הוא חייב להפנים אותה. באופן זה היא תחייב אותו הלכה למעשה, והוא ינתב את חייו לאורה.

אמונה בה' היא ידיעה שכלית, הכרה אינטלקטואלית בקיומו של בורא עולם. ידיעה זו הופכת בהדרגה לחלק מיישותו של המאמין. היא משפיעה על רגשותיו, על תאוותיו ועל מאוויו. ככל שירבה להבהיר לעצמו את מציאות הבורא, היא תחדור יותר לפנימיותו ותתאחד עם הרבדים הפנימיים והעמוקים ביותר בנפשו.