אחד הכלים שנתנו בידינו חכמי המוסר, היכולת למלאות את חובתנו, ב"התעוררות מוסרית" מכל מה שקורה סביבנו.
 
המקורות לכך נמצאים  הן בדברי הנביאים, והן בדברי חז"ל, שם אנו מוצאים אשר חכמי ישראל היו מעוררים את עצמם בכל מאורע שקורה, כדי לעורר את עצמם ולשעבד את הלב עוד קצת לבורא עולם.
 
חכמי המוסר העצימו את החובה הזו, וכך מונחים באוצר הספרים היהודי, מאות  סיפורים על גדולי הדורות, מכל העדות והחוגים. שפרצו בבכי בעת מאורע שקרה, או בקטע לימוד או תפילה, כאשר הדבר עורר בליבם איזה שהוא רגש של מוסר והתעוררות לעבודת הבורא.
 
כך גם נהגו חכמי ישראל, לעורר בכל פעם שהיו אילו מאורעות גדולים,כגון:מלחמות,אסונות עולמים וכו', אז הם עוררו לחשוב שיש דין ודיין בעולם, ומכאן יסיק כל אחד את מסקנותיו באשר להתנהגותו הוא.
 
רגשות שכאלו עולים, לא רק באירועים עולמים מפורסמים, אלא גם באירועים מקומיים , שתופסים את הכותרות של העיתונות. מי שלב רגיש לו, יכול לחשוב ולעורר את רגשותיו, גם מאירועים שכאלו.

מעשה מפורסם המונחל דור אחר דור, מתאר את רגעיו האחרונים של הגאון רבי אליהו מוילנא זיע"א. תוך כדי שהחזיק בידו את ציציותיו, ואמר שכאן, בעולם הזה בכמה קופיקות (מטבע מקומי פעוט) יכול הוא לרכוש נצח, שלא ניתן לקנותו אחר יציאת הנשמה מן העולם.
תחושה הזו, מלווה אנשים רבים. האוספים מצוות ומעשים טובים כאן בעולם הזה, בידיעה ברורה. שרק כאן ניתן ואפשר לרכוש קניינים רוחניים.
 
ישנו גם מאמר חז"ל מרגש, המספר על חבריו של האמורא ריש לקיש.
ריש לקיש היה בצעירותו חבר בחברת שודדים. ולאחר שפגש את גיסו לעתיד, הוא רבי יוחנן, חזר למוטב והפך לאחד מגדולי הדור.
בעת שהגיעו חבריו (לשעבר) של ריש לקיש לעולם העליון, הם ראו את חברם לשעבר יושב בין גדולי האומה בגן העדן,  ועטרתו בראשו, נהנה מזיו השכינה. 
הללו, שנידונו לגיהינום, התרעמו. הם אמרו, "גם אנחנו רוצים".
השיבו להם: "אבל הוא עמל וידע תורה". השיבו חבריו, "טוב אנחנו גם מוכנים" אבל אז הייתה התשובה. כעת כבר מאוחר...
 
ורק לחשוב על כל מיני כאלה, שכבר מתו מן העולם, אחרי שדאגו להיאבק כנגד כל דבר שבקדושה,על הרגע שאחרי,על הזעקה הנוראית שמחלחלת מקצה העולם ועד קצהו, על אותו רגע נורא בו התגלתה האמת כולה, אותה שנייה. שאין ממנה חזרה,
 המחשבה ממש מחרידה!
 
יש אנשים שניצלו את העולם הזה עד תום. ולא רק שלא חשבו על מה שאחר כך, אלא הצהירו שזה לא מעניין אותם, פשוט לא נתנו אופציה אחרת...
המחשבה על האומללות, על הבושה האיומה שאין מה שיתאר אותה,על כאב ההחמצה שאין לו שיעור וערך, על אותו רגע איום ונורא מבחינתם, רגע בו הם היו רוצים לצרוח, לזעוק, רק את המילה האחת טעיתי, רק לרגע לחזור לנסות לתקן משהו ואי אפשר, פשוט אי אפשר. כמה זה כואב וכמה מעורר.