פטירתו הפתאומית והטראגית של המקובל הצדיק רבי אלעזר אביחצירה זצוק"ל הכתה בתדהמה את הציבור בישראל ובתפוצות. עם חלוף הימים פינה ההלם הראשוני את מקומו ואת מקומו כבש כאב צורב להחריד הטומן בחובו שאלות אמוניות והשקפתיות כבדות משקל.

במהלך הימים לאחר האסון נדרשתי לסוגיה זו על ידי מאזיני המשתתפים בהרצאותיי, אלו הציגו שאלות רבות  חלקן כואבות וחלקן נוקבות.

על האסון הנורא נודע לי כאשר שהיתי בסמינר ערכים בטבריה דקות מספר  טרם  הרצאתי, המחשבה הראשונה שעברה בי הייתה "עכשיו תבואנה השאלות" אלא שגזרתי על עצמי שתיקה שכן מה אומר להם?.  אינני נביא ואף לא בנו של נביא וטבעו של דיון מעין זה  שהוא מוביל עד מהרה ל"הסברים" הגובלים בחוסר דעת ובנטילת כתר הנבואה שלא כדין.

אמרו נא לי חברים... כיצד ניתן להסביר אירוע נורא כזה  אם לא בדרך הנבואה?, בלעדיה, מה ערך יש לספקולציות רוחניות וריקות מתוכן? וכי יראה האדם ללבב? וכבר צווח הנביא "אני ה' חוקר לב ובוחן כליות לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" ומכאן שצפונות הלב העקוב גלויות אך לפני הבורא בלבד ולפני עבדיו הנביאים להם הוא מגלה את סודותיו . ומתוך שאיני יודע נביא או חוקר לב מודה אני לפניכם שאיני יודע "על מה עשה ה' ככה" ועל כן שתקתי. לפי שמכיר אני במגרעותיי ובחסרונותיי.  שתקתי מתוך שאיני מבקש  להיחשב שוטה  בעיני הציבור, שכבר נחרב בית המקדש ומאז הפקיד הבורא את נבואתו בידי השוטים.

אלא שהיום חברים... חזרתי בי. לא לא... עדיין אינני נביא ואף על פי כן חזרתי בי. לפי שעברו להם ימים מאז האסון  והשאלות נותרו בעינן. ואף שאיני רשאי  להשיב עליהן, לדון בהן אנו מחויבים לפי שתורה היא וללמוד אנו צריכים. וכדי שלא אכשל בהונאת דברים אצהיר כבר עתה – מי מכם שחושב כי המשך קריאת הדברים תיתן בידו תשובות לשאלותיו בסוגיה זו מוזמן לנטוש את המאמר כבר עתה. לעומת זאת, אם מבקשת נפשו לדון בשאלות אלו מוזמן הוא להמשיך.

השאלות

את השאלות שנשאלתי לאחר האסון ניתן לתמצת בקצרה ואף על פי שרבות היו ניתן לכוללן בארבע קושיות בלבד.

א.כיצד יתכן שאדם שעסק כל ימיו בתורת הנגלה והנסתר ומעולם לא הביט במקום שאינו טהור ייפגע. והלא אמרו חז"ל ש"תורה מגנא ומצלא" ומדוע לא הצילתו התורה ממוות?.

ב.כיצד זה אדם ש"ראייתו" למרחוק הייתה לשם דבר בעולם כולו, שידע להסיר מכשול מן ה"עיוורים" בדרך לאף על פי כן לא הצליח לסייע לעצמו ולא הבחין באדם הקם להכותו נפש?.

ג. כיצד קורה שאדם האמון על קיום מצוות ולימוד תורה יקום על רבו וירצחהו נפש? והלא למדונו חז"ל שהתורה "תורת חיים" היא וכיצד זה לא עמדה לו לרוצח להצילו מן המעשה?

ד. הייתכן שתלמיד האמון על אמונת חכמים  יקום על רבו להורגו? והלא  אמונת חכמים דורשת מן התלמיד לבטל עצמו וישותו מול רבו ולפי שתלמידו היה כיצד הכהו? ואמונת חכמים להיכן הלכה?. וכי יש לך היפוך גדול מזה?

שאלות אלו נוקבות וקשות ככל שיהיו מאלצות את האיש המאמין להתמודד עימהן ולצורך כך עליו להטיל למערכה זו את כל ידיעותיו התורניות אותן צבר במהלך חייו. אירוע זה מהווה ניסיון מעשי ונורא המאפשר לאיש הישראלי לבחון את חוסנה של אמונתו וכבר אמרו חז"ל "למיימינים בה סמא דחיי...".

מדוע מסתלק הצדיק?

בביאורו "אור החיים" על התורה מציג  רבי חיים בן עטר ע"ה ביאור נוקב העוסק בשאלת פטירתו של צדיק בטרם עת וזה לשונו:"כי בא הכתוב לגלות נסתרות לה' אשר יעשה בעולמו דבר שכל רואה יתמה, בהילקח איש צדיק ישר קודם זמנו יחצו ימיו כמשפט המתחייב לאנשי דמים ומרמה... על כן אמר ה' "כי תשא את ראש בני ישראל" – פירוש: אם תראה שיסתלק ראש בני ישראל בלא עת... הטעם הוא "לפקודיהם", כי לצד חסרון ישראל שנתחייבו לזה אני נוטל את ראשם בעדם לכופר נפשם שלא ימותו כל ישראל... ואמר ה' כי לצד שהדור הוא הגורם לילקח הצדיק, לזה צריך לתת כל איש ישראל כופר נפש הצדיק שמת בעדו, והוא אומרו "ונתנו איש כופר נפשו" של המסתלק, או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם, וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים, ויתקן מעשיו".

מדבריו עולה כי פעמים ונוטל הקב"ה את הצדיק טרם זמנו אף על פי שזכאי הוא בדינו. אלא שאם זכאי הוא מפני מה נוטלו?הוי אומר כדי לכפר על דורו. אלא שגם כפרה זו יש לנו להבין מהותה ותכליתה? כיצד מכפרת מיתתו של צדיק? ועל מי מכפרת?. על כן אמר "והוא אומרו ונתנו איש כופר נפשו של המסתלק, או גם כן של הנשארים שירגישו בפטירת הצדיק שנלכד בשחיתותם, וכל אחד ישכיל כי חייב מיתה לשמים, ויתקן מעשיו".

בדבריו אלו קובע ה"אור החיים" הקדוש כי על ידי הצער שמעוררת פטירת הצדיק בליבות בני דורו עקב פטירתו המוקדמת, יתעוררו החיים לפשפש במעשיהם ולתקנם ומתוך תיקון זה תבוא כפרתם ועל שום שפטירת הצדיק היא שגרמה להם כך, מיוחסת כפרתם לפטירתו.

אמור מעתה: אם פטירתו הטבעית של הצדיק טרם זמנו יש בה כדי לעורר את בני דורו לתשובה, פטירתו החטופה והלא טבעית על אחת כמה וכמה וכיון שגדול הצער השני מן הראשון לפיכך גדולה כפרתם ומתוך שזקוקים לכפרה גדולה נודע גודל חסרונם וחטאם ח"ו וד"ל.

נמצאנו למדים כי תורתו ומצוותיו של הצדיק שהביאוהו לטהרתו ולזכותו, הם שהכשירוהו לכפר על בני דורו ובדרך זו בטלה השאלה כיצד לא הגנה התורה על הצדיק מפני רודפיו, לפי שהיא זו שהכשירתו לידי כך. לא למרות צדקותו נתפס אלא בגללה והוא אומרו "משיח ה' נלכד בשחיתותם".

למעשה יש בתשובה זו כדי להשיב גם על השאלה השנייה שכן אם מותו של הצדיק מכפר על דורו אפשר ויסתיר הבורא את הדבר אף מעבדיו הנביאים וכבר היה לעולמים אלא שלהקדמה מרובה אנו צריכים כדי להבין עומקה.

משיב חכמים אחור

יכולת הבחירה, מיסודות האמונה היהודית  היא ורבה חשיבותה כל כך עד שכל אזהרות התורה וייעודיה המונהגים בהנהגת  השכר והעונש מושתתים עליה. לפיכך כאשר מלמד משה לישראל על שכר המצוות ועונש העבירות הוא מיחסו לבחירת האדם.

במעשיו, מלמד משה רבינו לבני ישראל,  מעצב האדם את גורלו. מעשים אלו אינם מתייחסים אל הבוחר אלא מכוח בחירתו ומתוכה וכבר אמרו חז"ל "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה החובל בהם חייב הם שחבלו באחרים פטורין ואחרים שחבלו בהם חייבים". ואם תאמר: מפני מה  פטור השוטה מתשלומי נזקו? הוי אומר שמתוך שאין בו דעת אין הוא בר בחירה ולפי שאינו בר בחירה אין מעשה הנזק מתייחס אל אישיותו ועל כן פטור הוא מן התשלומים.

אמנם, פעמים ומתערבת ההשגחה האלוקית בבחירתו של אדם ובכך שוללת מן האדם את יכולת בחירתו ואף על פי שבר דעת הוא  וזהו שאמר החכם באדם "פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפץ יטנו". וביאר הרלב"ג "הנה לב המלך ורצונו הוא ביד ה' כמו פלגי מים שיוכלו להטותם אל אשר יהיה שמה החפץ כן יטה הש"י לב המלך אל כל אשר יחפוץ והנה העיר בזה כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהש"י והוא כמו שליח הש"י במה שיעשהו מדבר המלכות וזה כלו הוא מיושר החכמה האלהית... כי גבוה מעל גבוה שומר".

מביאורו עולה כי שונה יכולת בחירתו של מלך ומנהיג מזו של אחד האדם, שבעוד יכולת הבחירה של האחרון אינה מוגבלת בידי ההשגחה, בחירתו של הראשון מוגבלת ואין בכוחה אלא מה שראתה ההשגחה לכוון בעזרתה את בעליה והוא שאמר "כי פעולות המלך ומחשבותיו הם מוגבלות מהשם יתברך והוא כמו שליח".  ומתוך שכל מהותו של שליח הינה ביטולו העצמי ועשיית שליחות אדוניו כך אין המלך אדון לעצמו כשאר נתיניו  אלא מונהג בשליחות ההשגחה להוביל את עמו במוסרותיה אל תכליתם הרצויה.

והוא שביאר המלבי"ם שם באומרו:"הגם שלב האדם הפרטי נתון ברשותו והבחירה בידו, לא כן לב המלך - אחר שבבחירתו תלוי אושר הכלל, ואם יבחר בדרך רע ישחית רבים ועצומים, לכן לבו זה הכללי הוא ביד ה' - והוא בענייני הכלל משולל הבחירה... כן לב – מלך, אחר שממעשהו יפלגו עניני הכלל אם לשבט אם לחסד אם למלחמה ואם לשלום, הם ביד ה', ויטה אותם לפי רצונו - בהנהגת הכלל, אם זכו יטהו לטובה ובהפך...".

בדבריו מוסיף הרב על ביאור הרלב"ג, מהם עולה כי אף שבחירתו בענייניו הפרטיים שרירה וקיימת כבשאר בני אדם, בהחלטותיו הכלליות והמדיניות נשללת בחירתו של המלך והוא מונהג בידי ההשגחה בעיוורון מוחלט ובכך עושה המלך את "שליחותו" להוציא אל הפעול את רצון ההשגחה.

דוגמא לכך מצינו בדברי רבי יוחנן בן זכאי בפגישתו עם אספסיינוס קיסר ערב חורבן הבית. בפגישה זו חזה רבי יוחנן את מינויו של אספסיינוס לקיסר וכשהתאמת חזונו נפעם אספסיינוס מחכמתו ושאלו למבוקשו. וראה זה פלא, במקום לבקש שלא יחריב את בית המקדש ביקש ממנו רבי יוחנן את יבנה וחכמיה ואת חנינתם של בני שושלת הנשיאות.

על מעשה זה קרא רבי עקיבא את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" ואמר – "איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא" וביאור הדברים – כשנודע לחכמי ישראל כי במקום לבקש מאספסיינוס שלא יעלה על ירושלים ויניחנה לנפשה, ביקש רבי יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה ואת ששולת בית הנשיא, קראו על כך את הפסוק "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל" לפי שהיה לו לבקש על ירושלים ומפני מה לא ביקש? מתוך שהעריך כי לא תענה בקשתו וזהו שנאמר "משיב חכמים אחור". שלא היה לו לחשב חשבונות אלא לבקש ומן השמים הטעוהו כדי שתצא לפועל גזירת ההשגחה על כל פנים ותחרב ירושלים.

דוגמא נוספת מוצאים אנו בתפילת יעקב ערב פגישתו עם עשיו אחיו. עם חזרתו לכנען חשש יעקב שמא יהרגנו עשיו \ אחיו שנאמר "ויירא יעקב מאוד ויצר לו" ועל כן הרבה בהשתדלות והכין עצמו ל"דורון לתפילה ולמלחמה" כמבואר בחז"ל.

וכבר נתקשו חז"ל בדבר. לפי שהבטיחו הקב"ה טרם צאתו מחרן "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" ומפני מה חשש?  במדרש הובאו הסברים רבים להצדקת חששו ובהם נתלבנו ספקותיו של יעקב באשר להבטחה האלוקית. לעומת זאת בביאורו לתורה מציג הנצי"ב את חששו של יעקב כהתערבות ההשגחה בבחירתו וזה לשונו:"אמנם אחר כל הסברות מבואר ברבה שלא היתה עצה נכונה וגם זה מן השמים כדאית' [כמבואר] כיוצא בזה במסכת  גיטין פרק "הניזקין" על רבי יוחנן בן זכאי "משיב חכמים אחור" כך השיב הקב"ה חכמתו של יעקב וחשב מחשבות ונפל בפח".

"טעותו" של יעקב נוצרה כאשר  הודיע לעשיו על בואו, "שלא היה ראוי לו להודיעו עד שישוב לבית אביו ומתוך כך בא עשיו לקראתו".  מדבריו מתבאר  כי טעות זו נסתובבה לו מן השמים וזאת כדי ללמד לבניו על הדרך בה יש להם לילך בגלות אדום, בני בניו של עשיו ואכמ"ל.

דוגמאות אלו יש בהם כדי ללמדנו כי כאשר מבקשת ההשגחה לסובב את הבריאה אל תכליתה היא מתערבת בבחירתם של מלכים ומנהיגים, צדיקים וחסידים, ומשבשת אל חדות מחשבתם. כך עלה ליעקב אבינו בפגישתו עם עשיו אחיו וכך עלה לרבי יוחנן בפגישתו עם אספסיינוס נין נינו של עשיו הרשע.

הרי לנו שאפשר בהחלט שיידע הצדיק "הנסתרות לה' אלוקינו" כיעקב אבינו וכרבי יוחנן ועם זאת תסתלק ממנו חכמתו עת תחפוץ ההשגחה להובילו אל תכלית הכלל. ומתוך שמיתתו של צדיק מכפרת על הכלל דהיינו על בני דורו אפשר ויסתיר הקב"ה מיתתו ממנו כדי שלא ימנענה בתפילותיו. בדרך זו נסתלקה לה השאלה הב'.

עתה באנו אצל השאלה הג' והיא: כיצד יתכן כי אדם האמון על שמירת המצוות יקום על רבו וירצחנו נפש כאחרון הפושעים שאין לך חטא חמור מנטילת הנפש וכיצד לא עמדה לו תורתו להצילו?. ובכן... כאן באים אנו בהיכלו של מלך ועל כן לזהירות רבה אנו צריכים שעוסקים אנו באוצרו של מלך - בתורתו.

בין אנרגיה גרעינית לפצצת אטום

התבוננות קצרה במאורעות האומה היהודית חושפת בפנינו כי כבר היה הדבר לעולמים. כבר  בימי משה עבד ה' עת הנהיג את דור מקבלי התורה היו בין בני האומה אנשים חכמים ונבונים שלמרות חכמתם הרבה  באו לידי כפירה במנהיגותו של משה הלא הם קורח ועדתו וכבר עסקו חכמינו בשאלה "קורח שפיקח היה מה ראה לשטות זו".

גם בימי דוד מלך ישראל אירע ותלמידי חכם קם על רעהו והרגו. היה זה כאשר  הערים יואב שר הצבא על אבנר בן נר והרגו בשער חברון ואף על פי שחשב יואב כי  בדין הרגו על שהרג אבנר את עשאל אחיו, נענש יואב ועל מעשה זה ומתוך עונשו למדים אנו על טעותו.

בצוואתו לשלמה בנו כותב דוד המלך "וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם וישם דמי מלחמה בשלם וייתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במותניו ובנעלו אשר ברגליו:ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול". וביאר הגרי"ז הלוי "אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל" - היינו שהרגם ומחוייב מיתה ככל הורג נפש". מכאן למדים אנו שאף שהיה יואב גדול בתורה, טעה בדין ונכשל בנטילת הנפש ועל כן נענש.

ומכאן שבים אנו אל השאלה כיצד לא עומדת התורה לאיש הישראלי? ולא זו בלבד שאינה מצילתו מן החטא אלא שהחטא על פיה נעשה ובשמה ואף שפרשנות מוטעית גרמה להם עדיין בשמה הרגו.

תשובה לשאלה זו מוצאים אנו בדברי חז"ל שהמשילו התורה לסם וזה לשונם:"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין" - אוי להם לשונאיהן [לשון סגי נהור] של תלמידי חכמים שעוסקין בתורה ואין בהן יראת שמים.  אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב "וזאת התורה אשר שם משה" - זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה נעשית לו סם מיתה".

מדברים אלו למדים אנו שני יסודות. א.אפשר שילמד האדם תורה ולא תהא בו יראת שמים. ב.ישנה אפשרות שהתורה המכונה "תורת חיים" תהפוך לבעליה לסם המוות ממש. ולכאורה תמוהים הדברים שכבר לימדונו חז"ל  "שהמאור שבה מחזירו למוטב" ומכאן שעסק התורה יש בו כדי לתקן את נפש העוסק בה שמתוך עיסוקו ממשיך על עצמו המאור הגנוז בה והוא שמחזירו למוטב וכיצד ייתכן שתהפוך התורה לסם המוות? ו"המאור שבה" להיכן הלך?.

על שאלה זו משיב הגאון המקובל הרב יהודה לייב אשלג זצ"ל ודבריו מובאים בהקדמתו לספרו "תלמוד עשר הספירות" וזה לשונו:"... שאין לו לאדם לצפות שהעסק בתורה ומצות שלא לשמה יביאהו לשמה. רק בזמן שידע בנפשו שזכה באמונת השי"ת ותורתו כראוי, כי אז המאור שבה מחזירו למוטב, ויזכה ליום ה' שכולו אור. כי קדושת האמונה מזככת את העינים של האדם שתהנינה מאורו ית', עד שהמאור שבתורה מחזירו למוטב. אמנם מחוסרי אמונה, דומים לעטלפים, אשר לא יוכלו להסתכל באור היום, כי נהפך להם אור היום לחושך נורא יותר מחשכת ליל, כי אינם ניזונים אלא בחושך הלילה. כן מחוסרי אמונה, עיניהם מתעוורות כלפי אור ה', ע"כ נהפך להם האור לחושך, וסמא דחיי נהפך להם לסמא דמותא, ועליהם אמר הכתוב הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור. אלא שצריכים מקודם להשתלם באמונה שלמה, כמבואר".

מדבריו עולה כי אפשר ויעסוק אדם כל ימיו בתורה ובמצוות ואף על פי כן תהפוך תורתו לסם המוות ותורידהו לבאר שחת וסיבת הדבר לפי שעסק בתורה שלא מתוך אמונה ועל כך אמרו חז"ל "איו להן לשונאיהן של ישראל שעוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים". אם עוסק האדם בתורה ואין בו אמונה באמיתות התורה, בהשגחה פרטית, בשכר ובעונש, הרי שאין בו יראת שמים ולפיכך "אוי להם" וזהו שאמרו "לא זכה נעשית לו סם המוות".

אמנם עדיין יש לנו להבין "סם המוות" זה מהו ומה טבעו? שכן מדוע ייגרע חלקה של תורה משאר מקצועות שאף שעוסק בהם לצורך פרנסה או כבוד אפשר לו להצליח מה שאין כן בתורה?.

שפחה כי תירש גבירתה

מן המפורסמות היא שמעשי האדם ופעולותיו בנפשו הם ועל מצע מידות הנפש הם צומחים עד שנמשלים מעשי האדם לפירות הנפש. מה פרי אין בו מה שאין בשורשו כך מעשי האדם אין בהם אלא מה שיש בו. לפיכך מעידים מעשיו על פנימיותו הנסתרת ועל נטיית מידותיו המולדות והקנויות.

אמנם אפשר ויפעל האדם בניגוד לתכונות נפשו וזאת על ידי שכובש תכונותיו ומכניען מול ערכיו בהם הוא מאמין. הוא אינו גונב אף שנפשו מחמדת הגניבה. משיב אבידה אף שחושק במציאה ואינו משקר אף שמחירה של האמת גבוה. כניעה זו לערכים בהם הוא מאמין משעבדת את תאוותיו ויצריו ומכניעתם תחת אמונתו. כל עוד אמונתו בריאה, ערוכה וסדורה, משובח הוא מזה הנוטה אחר תאוותיו. אמנם, כאשר משעבד האדם את יצרו לערכים שקריים מסוכן הוא מאיש התאווה.

איש התאווה כאשר יתאווה תאווה  אין בכוח חיצוני להניעו מתאוותו ונתון הוא בידיה כעבד. אמנם, לאחר שמילא תאוותו ישוב שכלו לשלטונו וייסרהו על מעשיו והוא שאמרו חז"ל "רשעים ליבם מלא חרטות". נמצא שאף על פי ששובי הוא בידי תאוותו אין זאת אלא בעת בה היא מתעוררת, לעומת זאת כאשר תכבה אש התאווה אפשר וישוב מדרכו הרעה ולפיכך יש ארוכה למכתו.

לעומתו, האיש הערכי, הכובש תאוותיו ומכניען תחת שלטון אמונתו וערכיו סכנה יש בו. כל עוד נכבשת תאוותו תחת רגל האמת הישרה והתמימה טוב הוא מאיש התאווה, לעומת זאת אם מכניע הוא את תאוותיו תחת אמונה שקרית ועקומה מסוכן הוא ממנו. לפי שבעוד איש התאווה יתעורר מטעותו עת תכבה תאוותו, יתמיד איש השקר בדרכו ולא ישוב ממנה לעולם שבטעותו מייחס את מעשיו ליושר ולאמת השקריים וכיצד זה ישוב מדרכו?.

בדרך זו מבאר הנצי"ב את חטאם של בני דור החורבן שעמלי תורה היו ואף על פי כן נתרבתה שנאת חינם בדורם עד שהביאה לחורבן בית המקדש. וזה לשונו בהקדמתו לחומש בראשית:"דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו... צדיק וישר הוא דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".

למדים אנו כי אפשר ויעסוק האדם בתורה ובמצוות ואף על פי כך תהפוך תורתו לסמם המוות עד שתהפכהו לרוצח ממש כאומרו "ובאו על ידי זה לשפיכות דמים".  והוא מפני שעקומה דרכו ואין בו יראת שמים לפי שאינו מאמין באמיתות התורה, בשכר ובעונש ומשום כך אין המאור שבה מחזירו למוטב ואין לו תקנה, שמתוך שעקומה דרכו ואינה אמיתית יוצאת היא מכלל תורת ה' ונכנסת בכלל תורתו העקומה והמסוכנת והיא שתורידהו לבאר שחת.

וזהו שאמרו חז"ל "לא זכה נעשית לו סם המוות" וביאר הנצי"ב "ואם לא זכה לחדש לשמה אלא מטה הדין לפי רצונו היינו שלא לשמה נעשית לו סם המות שהרי מטה ההוראה לדעתו ורצונו... שעובד ומחדש אבל אינו מכוון לאמת והוא פושע בדבר משום הכי היא סמא דמותא".

בדרך זו נסתלקה לה השאלה הג' ובאים אנו אצל השאלה הד' והיא: כיצד זה קם תלמיד על רבו ורוצחו נפש? והרי לאמונת חכמים נדרש התלמיד וזו להיכן הלכה?.

אמונת חכמים?

מאז ומעולם הורגלה האנושות לחשוב כי ישנם ערכי מוסר אוניברסאליים וטבעיים המוטבעים בנפש האדם ללא הבדל גזע או לאום דת או מעמד.

כיום יודעים אנו כי אפילו ערך "כיבוד הורים" אינו טבעי שאם לא כן כיצד זה קם בן על אביו והורגו וכמעט שדברים שבכל יום הם. נמצא שגם ערך יקר זה אינו טבעי ונוטה האדם לקיימו רק כאשר חש הוא צורך בהכרת תודה לאביו מולידו. כל עוד יחוש בכך יכבד האדם את אביו אמו וזאת אף על פי שקשה עליו כיבודם באשר מטריחים עליו הוריו בבקשותיהם הרבות לעת זקנתם. אמנם, אם ירגיש הבן כי אין הוא מחוייב להכיר טובה להוריו, כגון שמיררו את חייו וציערוהו יתרחק מהם ולא יכבדם ונמצא שכיבוד הוריו אינו נובע מתוך ערך או מצווה אלא מתוך תחושתו בלבד.

יישום ערכי מתוך תחושה הינו מסוכן עד מאוד. כל עוד יחוש הבן רגש הכרת טובה יכבד את הוריו, משלא הרגיש לא יכבדם, ואם יחוש שמסכנים הם את חייו אפשר ויבוא להורגם ממש וכבר היה הדבר לעולמים וככיבוד הורים כך אמונת חכמים.

אכן דורשת אמונת חכמים מן התלמיד לבטל את עצמו ולהיכנע תחת רבו אלא שהכנעה זו אפשר ותיעשה מסיבות שונות. אפשר ויכניע אדם עצמו תחת רבו מתוך רצונו להידבק בתלמיד חכם וזו היא ההתבטלות הטהורה והשלימה וכבר אמרו חז"ל "מורא רבך כמורא שמים". אולם, אפשר וכניעת התלמיד לרבו תצמח על מצע הרווח האישי וזו הרסנית היא שכל עוד ימלא הרב את צרכי התלמיד תתקיים "אמונתו" ומשלא יתמלאו יפרוק התלמיד מעליו את עול רבו.

דוגמא לדבר מצינו בלוט אחיינו של אברהם אבינו. כל עוד הרוויח לוט מקרבתו לאברהם הלך עימו שנאמר "וגם ללוט ההלך את אברם היה צאן ובקר ואהלים"  וביאר רש"י "מי גרם שהיתה לו זאת - הליכתו עם אברם". לעומת זאת כאשר הוכיח אברהם את לוט על שרועות בהמותיו בשדות זרים והזהירו על הגזל אמר הכתוב "ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו" וביארו חז"ל "הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו".

כל עוד הרוויח לוט בקרבתו לאברהם נותר לצידו, אולם כאשר נדרש לוותר על תאוותיו עקב קירבה זו הסיע עצמו ממנה עד שאמר "אי אפשי לא באברם ולא באלוקיו" ח"ו.

לימדונו חז"ל כי היחס בין רב לתלמיד זהה ליחס שבין הבן לאביו ואמו עד שאמרו "בכל אדם מתקנא חוץ מתלמידו ובנו" שהתלמיד בעיני רבו כבן בעיני הוריו. ועוד אמרו "אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת". הרי לעינינו שחובת התלמיד לרבו כחובת הבן לאביו ויחס הרב לתלמידו כיחס האב לבנו. כאשר מכבד הבן את אביו מתוך חשבון הרווח אפשר שיביאהו חשבונו לידי הריגת אביו מולידו, כמו כן, כאשר מתבטל התלמיד אל רבו מתוך חשבון הרווח אפשר שיביאהו חשבונו לידי הריגת רבו ועל אף שקשים הם הדברים עד מאוד קרובים הם זה לזה.

עולמו הרוחני של האדם עדין הוא ככלי זכוכית. כשם ששימוש לא זהיר בהם גורם לשבירתם כך שימוש מוטעה ועקום בערכי האמת מסוגלים להפוך לבעליהם מסם חיים לסם המוות וכבר אמרו חז"ל "אין בין גן עדן לגהינום אלא חוט השערה בלבד".

יאמרו רבם דקרו?

ערב חורבן ירושלים ביקש רבי יוחנן לצאת את ירושלים כדי לפגוש את אספסיינוס. לשם כך נעזר בשני תלמידיו הגדולים, רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. הם הכניסוהו לארון קבורה ופרסמו כי נפח את נשמתו. כשביקשו להוציא את ארונו מירושלים ל"קבורה" סרבו בריוני ירושלים לאשר זאת ובקשו לדקור את הארון בחרבותיהם כדי לוודא כי מדובר במת. תלמידי רבי יוחנן סרבו בטענה "יאמרו רבם דקרו" ובכך מנעו את זממם.

עתה צאו וחשבו. בריוני ירושלים ששרפו את מחסני החירום כדי לאלץ את חכמי ירושלים להצטרף למאבקם, שלא סרו למשמעת חכמי הדור, שהיו אלימים ובעלי זרוע, אף על פי כן השתכנעו שלא לדקור את ארונו של רבי יוחנן "המת" כדי שלא יאמרו הרומאים "רבם דקרו". ואם את "גופתו" של הרב לא דקרו במותו בחייו על אחת כמה וכמה.

מאז עבר העם היהודי גלות ארוכה והנה קם תלמיד על רבו ודקרו נפש. מעשה נורא זה מעיד כאלף עדים על יתמותו הרוחנית של דורנו שכיון שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו.

מעשה נורא זה שהתרחש בדור יתום, דורנו, ראוי שיעוררנו לבחון את באבוקת אש את חדרי ליבנו. לפי שדורנו דור חיצוני הוא, דור  בו "האדם יראה לעיניים". אמנם רחמנא ליבא בעי "וה' יראה ללבב". וכבר עמד על סוגיה זו רבי יהודה לייב הלוי אשלג זצוק"ל בעל ה"סולם" בהקדמתו לספר הזוהר. בדבריו קובע הרב כי כאשר עוסקים תופשי התורה בחיצוניות המעשה הם מחזקים בכך את כוח החיצוניות בעולם כולו ועל ידי כך קמים בעלי המעשה החיצוניים על בעלי הפנימיות ח"ו וזה לשונו שם:

"וטעם דבריהם הוא כמו שביארנו, שבהיות כל עוסקי התורה מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה כמו דבר שאין צורך בו בעולם... שבזה המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם... ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אומות העולם מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם. ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרוג את בני ישראל, דהיינו כמ"ש ז"ל (יבמות ס"ג): "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל". דהיינו כמ"ש בתיקונים הנ"ל שהם גורמים עניות וחרב ושוד והריגות והשמדות בעולם כולו".

אלא שלמרות "ירידת הדורות" זו המציבה את דורנו מול דור החורבן עדיין יש לנו במה לתלות סרחוננו. אמנם התרחש הדבר בדורנו ו"רבם דקרו" אלא שממעשה נורא זה ניתן ללמוד כי במשך אלפיים שנות גלות הצליח העם היהודי לשמור על צלמו הרוחני למרות ייסוריו הרבים ולמרות שחסרנו כהן ונביא ורק עתה לעת עלות השחר קרה הדבר.

וכבר יודעים אנו שריבוי החושך מעיד על בוא האור ומתוך שחשוך דורנו מכל דור בטוחים אנו כי קרובה ישועתנו לבוא ובבנין ירושלים ננוחם.

ויהיו הדברים לרצון לפני אדון כל לעילוי נשמת הצדיק המקובל האלקי רבי אלעזר אביחצירא זצוק"ל.