ה"אנטישמיות" היא ההגדרה הכוללת את כל ביטויי השנאה על גווניהם השונים, שנאה של אומות העולם כלפי ישראל. ימיה של שנאה זו - מאז היותנו לעם. מאז ועד עתה לא נס ליחה ולא פג תוקפה. דומה, שאין עם ואין דור הנקי ממנה. שנאה זו היא עקרונית ובלתי מותנית. היא גם אינה תלויה בדבר, לא בתכונות אישיות של השונא, לא באופיו הלאומי, לא במצב כלכלי ולא בתנאים חברתיים, לא בצורת המשטר ולא בהתייחסות האזרחים אליו, לא בהצלחת היהודים ולא בכשלונם, לא ביופי ולא בכיעור, לא בנחשלות ולא בקידמה.

בכל מקום שהיו בו יהודים, ליוותה אותם שנאת ישראל. פעם היה זה מחמת מה שכינו השונאים: "הנה עם יצא ממצרים" (במדבר כ"ב, ה'), שבט של עבדים שתוארו על ידי האנטישמים כמצורעים וכמוכי נגעים, ופעם היה זה מפני ש"הנה כיסה את עין הארץ" (במדבר כ"ב, ה'), מפני שפוגשים אותם בכל עמדות המפתח, המדעיות והכלכליות. פעם הוא שנוא בשל היותו עם עני ובזוי ופעם בשל היותו שבט עשירים, החונק את כלכלת העולם. הוא נרדף בגולה, בהיותו מפוזר ומפורד בין העמים, והוא נותר נושא לשנאה גם בהיותו יושב בביתו, בארץ ישראל.

שונאים אותנו בתואנות אין ספור: על היותנו טובים מדי ועל היותנו מוצצי דם; על שאנו בדלנים ועל כך שאנו מתערבים בחיי העמים יתר על המידה. שונאים אותנו בתקופות שפע כלכלי ורודפים אותנו בעת שפל. מואסים בנו הן במשטר מלוכני, הן במשטר דיקטטורי והן במשטר דמוקרטי. כאשר משתררת אנרכיה, אנו מהווים טרף ראשון לכל בוזז. רואים בנו אחראים לכל כשלון, ואנו מיותרים בעת הצלחה. מכים את המתרפס, אך תוקפים גם את זקוף הגו. מונעים את קיום מצוות התורה, ולעומת זאת לא קולטים את המתבולל. בכל שעה ובכל מצב, מצויה עילה לשנאת ישראל.

אחד ההסברים הנפוצים לשנאת העמים היא הצלחתם של היהודים במסחר. הגויים ראו ביהודים גורם מתחרה שיש לחשוש מפניו. לכן, הם ניסו להצר את צעדיו בכל הדרכים. ויותר מכך, אם הדבר אפשרי, רצוי להפטר ממנו לגמרי על ידי גרוש במקרה הטוב-יחסי.

בתקופת ימי הביניים בארצות מערב אירופה, נאלצו היהודים למצוא את מחייתם בעסקי כספים, משום שמקורות פרנסה אחרים נשללו מהם. הם הפכו להיות מלוויהם ונושיהם של הגויים. עיסוק זה היווה עילה להגברת השנאה כלפיהם.

היהודים היו מיעוט זר וחסר זכויות בארצות נכר. הגויים, אדוני הארץ, דחקו בהם ונישלו אותם מעבודת האדמה ומרוב המלאכות שניתן להתפרנס מהן. הם גם הטילו עליהם מיסים כבדים. מצבם הכלכלי של היהודים היה צריך להיות בהתאם לנתונים אלו בשפל המדרגה, ואז, כמובן, שוב לא היה מקום לקנאה כלכלית ולשנאה. אולם למרות הכול, היהודים הצליחו מבחינה כלכלית, וחלקם אף הגיע לעושר. נוצר אבסורד שהשפעתו על חיי היהודים הפכה לקשה ביותר: היהודים המושפלים והלחוצים, שהיו חסרי כל זכויות, סבלו מקנאת הגויים לנוכח הצלחתם היחסית. דווקא היהודים המנוצלים והסחוטים היו שנואים, כי הם נחשבו בעיני ההמון כמנצלים וכסוחטי כספים.

במאה השנים האחרונות נחלשו במידה רבה "הסיבות" הישנות שהביאו לשנאת ישראל. הקנאות הדתית ששלטה באירופה בימי הביניים, החלה לפנות את מקומה אט אט לסובלנות דתית. חומות הגיטו נפלו, וברוב ארצות העולם זכו היהודים רשמית לשוויון זכויות. בתקופה זו דימו יהודים רבים שעל ידי התקרבות לגויים והידמות להם בלבוש, בשפה ובמנהגים - תוסרנה המחיצות המפרידות בין יהודים לגויים, ותיעלם השנאה לחלוטין. רעיון זה, שפשט בארצות מערב אירופה, הביא לתנועות התבוללות וטמיעה.

אולם, ראה זה פלא, פעולתם של המתבוללים הביאה לתוצאה שונה לחלוטין מזו שהיהודים ציפו לה. תנועה זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את השנאה ליהודים, אלא אף הגבירה וליבתה אותה. נוצרה שיטה חדשה לשנאת ישראל הנושאת את השם: "אנטישמיות". אמנם השנאה היתה מאז ומעולם, אולם השם החדש, ועמו התגברות תופעות השנאה, הפכו למציאות מאיימת.

לשווא נחפש סיבות לשנאת ישראל. גם אם תמצאנה סיבות לשנאה זו, הסיבות אינן גורם לשנאה, ההפך הוא הנכון. הסיבות הן פרי מחשבות של אלו שביקשו להצטדק ולהסביר את שנאתם לישראל. מסיבה זו משתנות גם הסיבות, בהתאם לזמן ולמקום.

למרות זאת, גם אם לא נוכל להצביע על סיבה הגיונית שיש בה כדי לשמש בסיס סביר לשנאת ישראל, יש לה, לשנאה זו, הסבר ומהלך סגולי–רוחני, מהלך המובן רק לאוזניהם ולליבם של מאמינים בני מאמינים.

מבט מעמיק לאחור, מבעד לכל הגלויות עד לימי האבות, מוכיח בבירור כי לא ניתן לתלות את האנטישמיות במצב נתון כלשהו. אנו מוצאים אותה בתנאים שונים, אף בתנאים הסותרים זה את זה. היא פרחה והכתה בנו במצבים שהם קוטביים האחד למשנהו.

למעשה, קיימת דרך להקל על תוצאותיה ההרסניות של שנאה זו. בכוחנו למזער את נזקי האנטישמיות. אמנם, במבט ראשון, דרך זו לא נראית פופולארית והיא עלולה להדחות באורח מיידי, אך כדאי מאד לפחות לשמוע עליה. הדרך היא, להיות מנותקים מאומות העולם. ואמנם, בלעם הרשע זיהה דרך זו של ישראל: "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כ"ג, ט'), הבדידות מועילה לעם. כאשר הוא מתערה במשפחת העמים, התוצאות הן הרות אסון.

נוסף לכך, יש לדעת שקיים תנאי הכרחי להצלחתה של דרך זו, והוא מוזכר בחלקו השני של הפסוק: "ובגויים לא יתחשב". הנהייה אחרי העמים והרצון להיות עם ככל הגויים, הם לנו לרועץ.

בעינינו ראינו את התגלמותה של שנאת עשו ליעקב בשואת אירופה, שם היא הרקיעה לשיא בלתי מושג באכזריותו. מיליוני אחינו קדושי עליון, בהם זקנים נשואי פנים, נשים ענוגות, ילדים תמימי סבר, נערים ונערות פורחים בימי עלומיהם, כולם הובלו אל משרפות האש, עונו בחמת שטנים ונעקרו מארץ החיים. איש לא נוקה מידיהם הטמאות של המרצחים, לא היהודי השלם, שדמותו סימלה את המראה היהודי, ואף לא דור שלישי למתבוללים. כולם יחדיו הובלו לטבח. העם שהובילם לטבח היה עד לאותה שעה סמל התרבות. עם שאנו השכמנו לפתחו כדי להנות מחכמתו, להידמות לו ולהתחבר לבניו.

היש עדות חותכת מזו לכך שאין גבול לשנאת העמים כלפינו? היש הוכחה ברורה יותר, שתרבות, נימוס, מדע ומשטר מתוקן, אינם מהווים פתרון לבעיית האנטישמיות?

מלבד ההתבדלות שהוזכרה לעיל, חשוב שנמשיך להרהר אודות מציאת פתרון לבעיה זו. שאלה מעשית וגורלית כאחת, ממשיכה לנסר בחלל: אמנם אין אנו יכולים לעקור את שנאת העמים כלפינו, אולם במה נוכל לפחות לבלום אותה ולמנוע מהם לבצע את זממם? עינינו רואות שגם מול מדינת ישראל ניצבים עמי ערב ועמים נוספים, וכולם חורשים מזימות, חלילה, בנוסח ההמני הידוע: "להשמיד, להרוג ולאבד". מהי התשובה למצב זה? היא מצויה בחז"ל: "אמר רב אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופים בעולם כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי. נתכנסו כל אומות העולם אצלו, אמרו לו: תאמר שאנו יכולים להזדווג לאומה זו (כלומר, האם אנו מסוגלים להתנכל לה)? אמר: לכו וחזרו על בתי כנסת ובתי מדרש שלהם, ואם מצאתם שם תינוקות מצפצפים בקולם, אין אתם יכולים להזדווג להם, שכך הבטיחם אביהם ואמר להם: "הקול קול יעקב, והידים ידי עשו" (בראשית כ"ז, כ"ב), בזמן שקולו של יעקב מצוי בבתי כנסת, אין הידיים ידי עשו. ואם לאו, הידיים ידי עשו - אתם יכולים להם". האמצעי העומד מול שנאת עשו, הוא קול יעקב - קול לימוד התורה!