למושג "תורת חיים" מספר גוונים, שכולם מתאחדים לתמונה מקיפה אחת. נציין חלק מההיבטים:

תורת חיים - מצוות התורה מקיפות את כל תחומי החיים וחותמן ניכר בחיי הפרט ובחיי הציבור, בחיי היחיד ובחיי המשפחה, בחיי האדם ובחיי העם.

תורת חיים - התורה אינה דורשת התנזרות מחיי החומר, מטרתה לקדש חיים אלו ולרוממם.

תורת חיים - התורה מביעה את דעתה על הטבע ועל חוקיו, על האדם ועל תכונותיו, על הזמן ועל השלכותיו. דבריה מחזקים את יסודות הטבע ושומרים עליהם. הם אינם קוראים עליהם תגר, אלא קובעים את גבולותיהם, ועם זאת, מרוממים אותם.

ננסה להמחיש באמצעות דוגמאות כיצד הדברים מיושמים במישור המעשי. כאמור, המצוות מקיפות את כל מסגרות החיים. חושינו אינם תופסים מציאות שאינה פיזית, וקשה לנו מאוד להשיג דברים מופשטים המנותקים כליל מחוקיות חומרית. המצוות אינן מנתקות אותנו מהמציאות הטבעית, אלא פועלות בלב לבה של מציאות זו. בעולם שיש בו זריעה וקצירה קבעה התורה את הלכות כלאי זרעים, פאה ושמיטה. בעולם העסקים והמסחר נקבעו דיני קניין והונאה. תוך כדי התייחסות לחיי עבודה ויצירה הוענקה לנו שביתת השבת. בנושא מחלות וסכנות נאמרו דיני פיקוח נפש והלכות מלחמה ושלום, ובמערכת היחסים הפנימיים שבין אדם לחברו זכינו להלכות הנוגעות לחסד, להלוואה ולצדקה.

כל ההלכות הללו תואמות את המציאות המוכרת לנו, ואנו מצווים לחיות במציאות זו בהתאם להדרכה הניתנת בתורה. מסגרת חיים זו מעדנת את החיים עלי אדמות, מוסיפה להם ממד נעלה ומקנה להם איכות שאין למוצאה במישור הארצי.

                                                                                                                                                      * * *

המצוות המעשיות בנויות על הנחה יסודית שהאדם מסוגל לפעול בעולם החומרי ולצפות מראש את התוצאות המיידיות של מעשיו. כששמענו במעמד הר סיני את הדיבר "לא תרצח", נכללה בו ההנחה שהאבן, החנית או הכדור עלולים ליטול חיי אדם. הווייתנו כולה בנויה על ההנחה שאיננו יכולים לפעול בעולם בלי חוקיות וללא סדר של גורם ותוצאה. כאמור, התורה מתייחסת לעקרונות החיים ולחוקיהם ומנתבת אותם.

אמנם ההשגחה העליונה חופפת על הכול, אולם אנו פועלים ב'דרך הטבע' בכל אורחות חיינו. אנו פונים לרופא בשעת מחלה, שהרי הקב"ה ציוונו בתורה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד', ט"ו). אנו עוסקים בפרנסה ואיננו סומכים על ניסים, ואנו מתחשבים במציאות הפיזית כפי שהיא מופיעה לפנינו. ההתייחסות לחיים הינה שקולה, מדודה ומעשית.

אולם למרות הנאמר לעיל, קיימת תלות עמוקה בין הרוח לחומר, קיימת הדדיות בין המישורים הפיזי והמטאפיזי. כלומר, מחד גיסא אנו פועלים לפי מערכת חוקי הטבע, אולם מאידך גיסא, אין אנו רואים בה מסגרת ריבונית העומדת בפני עצמה. אנו רואים בה מערכת מותנית, הכפופה לחוקיות אחרת, למערכת רוחנית אלוקית.

מניעיה הפנימיים של המערכת הקובעת הן: ההקפדה שלנו במצוות, רמת המוסר שלנו ודרגתנו הרוחנית. הבורא מנהיג את העולם בהתאם למעשינו. חשבונותיו עמוקים ורחוקים מהשגת אנוש, אולם הגורם המרכזי בחשבון זה הוא מעשי האדם. מעשיו הטובים - יקרבוהו, וחלילה, מעשיו הרעים - ירחקוהו.

לדוגמה, בהתאם לדרך זו, אנו מכירים בעובדה שהאמצעי החיצוני להשגת פרנסה הוא מלאכה או מסחר. ואמנם, האדם מצווה ללמד את בנו אומנות. אולם עם זאת אנו סבורים שלא המלאכה היא המפרנסת האמיתית ולא היא הקובעת אם יזכה הבן לרווחה כלכלית, שכן המלאכה היא אמצעי בלבד. נשתמש בדוגמא: המחשב פולט מקרבו דף משכורת, ואמנם, על פיו משולמות משכורות העובדים. אך האם מישהו מייחס כוחות למחשב כמי שמחליט וקובע מהי משכורתו של האדם? ברור שהמחשב ניזון מן הנתונים שבהם הזינו אותו, כגון שעות העבודה של האדם, התשלום לכל שעה ושאר נתונים חיוניים.

באותה מידה נוכל לומר כי לא המאמץ להשיג פרנסה קובע כיצד יתפרנס האדם. הנתון המשפיע ביותר הוא מאזנו האישי של האדם, כלומר, קיום חובותיו כלפי אלוקים ואדם - "הכל לפי זכותו". מכח זכות זו ייווצרו הנסיבות שיספקו לאדם את תנאי חייו בדרך הטבע, ובכך באה 'תורת חיים' לידי יישומה המלא.