התורה הקדושה קדמה לעולם תתקנ"ד (954) דורות, ולפיה ברא הקב"ה את כל העולם. (פסחים נ"ד א')

ה' ברא את העולם כדי שתהיינה אפשרות ויכולת לקיים את מצוות התורה. התורה לא נבראה למען הבריאה, אלא להפך, כל הבריאה נבראה כדי להיות אמצעי לקיום התורה.

מצוות רבות הן זכר ליציאת מצרים, כגון ליל הסדר, מצה ומרור. לפי הנראה, סיבת חיובן הוא מפני שהיינו משועבדים במצרים ויצאנו משם. לולא העובדה שגלינו למצרים, לא היו מופיעות בתורה מצוות אלו. אולם עובדה היא שהתורה קדמה לעולם, וכל המצוות היו כתובות בה עוד לפני גלות מצרים.

התשובה היא, שגלות וגאולת מצרים לא היו הסיבה למצוות, אלא להפך, המצוות הן הסיבה לגלות מצרים ולגאולתה. גלות מצרים וקושי השעבוד היו אמצעי, כדי שבסופו של דבר, תהיה יציאה ממצרים, שתחייב אותנו לקבל עול מלכות שמים ועול מצוות באהבה ובשמחה, במקום העבדות לפרעה.

טעמי המצוות המובאים, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שגאלם, וכן, מרור שבא לזכר שמיררו המצרים את חייהם, ופסח על שפסח על בתי אבותינו-אין הם יסודה של המצווה ולא מטעם זה נתחדשה המצווה. הטעם בא להסביר כי מוטל עלינו החוב לקיים מצווה זו, כדי שלא נהיה כפויי טובה... עיקר יסודה של המצווה אינו מפני שהיינו במצרים, שהרי התורה קדמה לעולם והיתה כתובה בה מצוות מצה. אברהם אבינו וכל האבות קיימו את התורה כולה, ובליל ט"ו בניסן אכלו  מצה למרות שחיו לפני גלות מצרים.

גם המצוות השכליות כגון: "לא תרצח" ו"לא תגנוב", אין סיבת איסורן שכל אדם ישר מואס בהן מטבעו, ולכן אסרן ה', אלא להיפך. ה' רצה לאסור את הרציחה והגניבה, ולכן השריש בטבע האדם למאוס בהן ולהתרחק מהן.

ה' נתן לנו מצוות בשני אופנים. האחד, מצוות שטבע האדם ושכלו הישר יעזרו לקיימם. לכן נטע באדם מושגים ומוסכמות הרואים בעשיית עבירות, כשפיכות דמים וגזל, מעשים שצריך להתרחק מהם. האופן השני הם החוקים שאין להם הבנה בשכל האנושי. הטבע והסביבה מפריעים ומקשים לקיימם, כמו שאמרו חז"ל (יומא ס"ז, ב'): "'את חוקותי תשמרו' דברים שהשטן ואומות העולם משיבין עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, לבישת שעטנז, חליצת יבמה ועוד".

התורה קדמה לעולם כדי להודיע כי אינה תלויה בזמן או במקום. שורשי התורה הרוחניים רמים ועילאיים והיא הנברא הראשון והעליון החשוב ביותר. לכן, לא ייתכן שנבראה למען העולם הגשמי ולתועלתו, אלא ההפך הוא הנכון, הבריאה נבראה כדי לקיים על ידה את התורה, והקב"ה הוריד את התורה משורשיה העליונים והכניסה למסגרת של מקום ושל זמן, כדי שנוכל לקיימה בעולם הגשמי.

הדעה הנפוצה היא שאמנם יש בחיים קשיים המפריעים לקיום התורה והמצוות, אך למרות הקשיים עלינו להתאמץ לקיים את רצון ה'. אך ההשקפה הנכונה היא שהקב"ה יצר בבריאה מצבים קשים, כדי שנקיים את המצוות בכל הנסיבות!

הניסיונות והקשיים אינם מצבים שמחוסר ברירה עלינו לעמוד בהם, אלא להפך, הקב"ה מביא את הקשיים כדי לזכותנו ולרוממנו, ועלינו לראות בהם מתנה טובה מה'.

הבריאה נבראה כדי לקיים את התורה. לכן, התורה היא לא רק הסיבה של הבריאה והתכנית שעל פיה נברא הכול, אלא היא גם הסיבה לקיום הבריאה בכל רגע, כמו שאמר הנביא: "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה ל"ג, כ"ה). הברית היא התורה שעליה נאמר: "כי על פי הדברים האלה, כרתי אתך ברית את ישראל" (שמות ל"ד, כ"ז). קיום העולם תלוי בלימוד התורה, כלומר, חוקי הטבע וההנהגה התמידיים שבאמצעותם מתקיימת ומתנהלת הבריאה בכל רגע, לא היו מתקיימים ללא התורה.

הקב"ה ברא את הבריאה לקיום התורה, ועלינו מוטל התפקיד הנשגב לקיים את הבריאה בכל עת על ידי לימוד התורה. אם היה העולם כולו, מקצה עד קצהו, פנוי רגע אחד מלימוד התורה, כרגע היו נחרבים כל העולמות העליונים ותחתונים.

אחריות מיוחדת לקיום העולם מוטלת עלינו, לומדי התורה. היא נותנת בליבנו את הרגשת האחריות הכבדה להוסיף בשקידת התורה ובעמלה, ובכך נוסף שפע של אור וקיום לעולמות כולם.