ערכים - יהדות וסמינרים
  סניפי ערכים בארץ ובעולם סניפי ערכים בארץ ובעולם  
תרומות אודותינו צור קשר שאלות ביהדות סדרות לוח אירועים תמונות מאמרים הרצאות דף הבית
מאמרים בנושא
כיבוד הורים
ערכים
השבת אבידה
יהודה רובן
בר מצווה
יהודה רובן
גמילות חסד
ערכים
מצוות ציצית
ערכים
מאמרים נוספים
צער בעלי חיים צער בעלי חיים
מושגים ביהדות ערכים
x

אם נרשמת בעבר לחץ כאן להתחברות
אם עדיין לא נרשמת לחץ כאן להרשמה
שמור למועדפים שמור למועדפים
מתוך הכרת ערך החיים ומשקלם הנצחי, מתוך עומק הערכה לצלם אלוקים, מתחייב גומל החסד לשקוד על טובתו של האחר, ללא תלות בנעימות הנפש, בנתינה ובהענקה. זהו חסד! חסד בר קיימא.

תורת ישראל נקראת "תורת חיים", והיא אכן מקיפה את כל שטחי החיים. היחס הראוי לבעלי חיים, גם הוא אחד מציווייה של התורה. הם יצירי כפיו של הבורא, וכידוע, "טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמ"ה, ט'). נביא דוגמאות ליחסה זה של התורה:


התורה מקפידה על צערם של בעלי החיים, בעודם חיים, עד שאסור לאדם לאכול בטרם דאג להאכיל את בעלי החיים שברשותו. גם בציווי על שמירת השבת מדגישה התורה: "למען ינוח שורך וחמורך", (שמות כ"ג, י"ב). גם הבהמות נחות ביום השביעי. מי שברשותו בהמה, חייב להקפיד שלא לעבוד בה, כחלק ממצוות שמירת השבת שלו.


הציווי: "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כ"ב, י'), נועד למנוע צער וכאב מבעלי חיים. כאשר השור והחמור רתומים למחרשה אחת, הם נאלצים לעבוד בקצב אחיד, דבר שגורם להם סבל רב. השור חזק מן החמור, ולכן, השור מושך קדימה והחמור נגרר אחריו במאמצים מרובים, ובתוך כך הוא גם נחבל ונשרט. כדי למנוע מבעלי החיים צער, אסרה התורה לרתום שני מיני בעלי חיים לאותה מחרשה או עגלה. טעם נוסף, שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה. כשיראה החמור את השור מעלה גרה, יחשוב שהשור אוכל וייגרם לו צער מזה.


ציווי נוסף הוא: "לא תחסום שור בדישו" (דברים כ"ה, ד'). דישת התבואה מתבצעת על ידי שור המסובב את אבן הריחיים. בשעה שהשור דש את התבואה, הוא רואה לנגד עיניו גרעיני תבואה, ומתאווה לאכול מהם. התורה אוסרת לשים מחסום בפי השור בשעת עבודתו, ובכך למנוע ממנו לאכול מן התבואה.


עוד נאמר: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו... עזוב תעזוב עמו" (שמות כ"ג, ה'). כאשר אדם פוגש את שונאו עומד לצד חמורו הכורע תחת נטל משאו, חובה עליו לעזור לו לפרוק מן החמור את המטען העודף, כדי שהבהמה תוכל לחזור ולעמוד על רגליה. התורה אף כופלת את לשונה: "עזוב תעזוב" – קיימת חובה לעזור להקים את החמור אפילו מאה פעמים. התורה הדגישה את המילים "חמור שונאך", כדי להדגיש שיש להתגבר על היצר הטבעי של נקמה ושל שמחה לאיד, ולראות אך ורק את סבלה של הבהמה. יתרה מזו, המציאות מוכיחה שקיומה של מצווה זו מביא שלום בין השונאים.


ציווי נוסף נאמר: "שור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב, כ"ח). ביום שאתה שוחט את הפר האב או את הפרה האם, אל תיטול גם את נפשו של העגל - הבן שנולד מהם. צו זה חל גם על מקרה הפוך. ביום שבו נשחט העגל, אסור לשחוט גם את האם או את האב. מה טמון בהוראה זו?


רגישות לרגשות הבהמה ומודעות אנושית המוסיפה נופך חיובי לתכונת הרחמים הבסיסית השוכנת בליבנו.


תחושת עליונותו של האדם עלולה לגרום לו לחשוב שהיקום על הדומם, הצומח והחי שבו - הדום הוא לרגליו, והרשות בידו לעשות בו ככל העולה על רוחו. השקפת התורה בעניין זה שונה. מעמדנו המיוחד בעולם נובע מן הנשמה השוכנת בקרבנו, מן הדעת וההכרה שעליהן חונכנו. אכן, אלו מעניקים לנו זכויות יתר, אולם לא בלי גבול. במישור שעליו אנו והבהמה מתייצבים כשווים - אין לנו זכויות יותר ממנה. כשם שברור לנו שאסור לפגוע ברחמי האם האנושית, מאותה סיבה עצמה אסור לפגוע גם ברחמי הפרה על פרי בטנה.


שני סוגי הרחמים נובעים מאותו מקור, מאינסטינקט דומה. שחיטת שניהם ביום אחד היא תוספת כאב מיותרת לתחושותיהם. על כן, המתעלם מעובדה זו מוסיף קו של אכזריות לנשמתו.


*


עד כמה חדרה הרגישות על אודות צער בעלי חיים לליבם ולמוחם של בני ישראל, ועד כמה הם הבינו את חומרת הפגיעה שלא במקומה ברגשות בהמה - יעיד המעשה התלמודי הבא:


ייסוריו של רבי (רבי יהודה הנשיא) על ידי מעשה באו ועל ידי מעשה הלכו.


על ידי מעשה באו - פעם אחת הוליכו עגל לשחיטה. ברח העגל והכניס את ראשו תחת כנפי בגדו של רבי, כמי שאומר: "הצילני!" אמר לו רבי: "לך, לכך נוצרת!" אמרו (מן השמים): הואיל ואינו מרחם, יבואו עליו ייסורים.


שלוש עשרה שנה גברו הייסורים.


ועל ידי מעשה הלכו (חלפו) - פעם אחת היתה שפחתו של רבי מנקה את הבית. היו עכברים קטנים מוטלים שם וכיבדתם (טאטאה אותם החוצה). אמר לה רבי: "ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמ"ה, ט'), לכן, עזבי אותם".


אמרו (מן השמים): הואיל ומרחם - נרחם עליו ונתרפא (על פי מסכת בבא מציעא דף פ"ה).


ודאי צדק רבי כשאמר לעגל: "לך, כי לשחיטה נוצרת". אולם לא היה לו לומר זאת בעת שתחושת המוות הקרב גברה על העגל, ובייאושו חיפש מפלט בחסותו של רבי. צילה של מידת אכזריות זו גרם לרבי יהודה, הנשיא המורם מעם, אשר לשמו הוסיפו את התואר "קדוש", ייסורים רבים.


*


הביצוע המעשי שהצטיינו בו גדולים וטובים בעם ישראל, הוא המעניק למילים אלו עומק ומשמעות. בראש השנה לפני התקיעות, נעלם רבי דוד מלעלוב, אחד ממאורי החסידות, מבית המדרש. חסידיו דאגו לו, הלכו לחפשו בביתו ולא מצאוהו. לבסוף, גילוהו עומד באורווה הצמודה לאכסניית העיר ומאכיל את הסוסים.


"ראיתי את הסייסים טרודים בבית הכנסת בתפילתם, והבנתי שבוודאי שכחו להאכיל את סוסיהם ולהשקותם. נטלתי אפוא מצווה זו על עצמי".


העובדה הבאה חדה, חריפה ומרגשת, התרחשה בימי השואה, ומצאנוה באחד מספרי הזכרונות מתקופה אפלה זו. היה זה בתחנת הרכבת של נייטרא, בסלובקיה. עמדה שם רכבת, שפניה היו מועדות לאושוויץ. מתוך אחד הקרונות, הדחוסים במשא אדם, בקעה קריאתו של נידון להשמדה אל רעהו, הניצב על הרציף:


"השארתי בבית תרנגולות. הן לא אכלו ולא שתו מאז שעות הבוקר. עשה עמי חסד, לך להאכילן ולהשקותן. הלא 'צער בעלי חיים' הוא איסור מן התורה'".


מן הפסוק בתורה ועד לתחנת הרכבת בנייטרא, מערבות מואב שבהן נאמר הציווי ועד לדרך לאושוויץ, מצוי קו ישיר המחנך לאהבת עולם ואדם. יישומו – גם בתוך גיהנום השנאה הגדול ביותר שידעה האנושות.


*


רבי נתן צבי פינקל, המכונה 'הסבא מסלבודקא', הלך ברחוב העיר ברלין הנודעת בתרבות, במוסר ובנימוסין נעלים. בדרכו ראה נערה משתעשעת בכלבה, מגפפתו ומנשקתו. נחרד חרדה גדולה ופסק את פסוקו: "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע י"ג, ב'). במקום שבו מנשקים 'עגלים', עתידים לזבוח בני אדם. לאחר שנים לא רבות התממש חזונו. מאותה ארץ פרצה השואה ומיליוני מבני עמנו נזבחו ונשפך דמם כמים על מזבח תרבות מנשקי העגלים.


מה עוון יש בנישוק עגלים? אדרבה, הן קיימת כאן מידה טובה של נתינה ואהבת הזולת?


התשובה היא שמנשקי העגלים משתיתים את האהבה לזולת על אדני נטייתם הטבעית, ולא על הכרת האמת כערך הזולת. שכן, מה ערך לעגל זה, שהיום הוא כאן, נטול בחירה, נעדר משמעות ותפקיד עצמי, ולמחר כלא היה, מלבד כלי לשימוש העולם. מדוע ראו חובה לעצמם אותם אנשים לשקוד על תקנתו? אין זאת אלא שחסדם לזולת אינו אלא מתוך רגש רחמים טבעי, ומתוך תכונתם המתענגת על הנתינה.


גם חסדם לאדם הם מבססים על העונג הפנימי שלהם. ולא ייפלא אפוא כי מחר תתהפך דעתם ושוב לא יתענגו על הדאגה לזולת, אלא יחליטו שטיהור העולם מאנשים מוכי גורל הוא העונג העכשווי.


באותה שעה תרבותם תורה להם על רציחה המונית בלא הנד עפעף! חדורי תחושת שליחות המוסר והתרבות יעוררו רגשות אפלים בקרבם ויתענגו על שפיכת דמים כמים.


דרכם של גומלי החסדים שונה. מתוך הכרת ערך החיים ומשקלם הנצחי, מתוך עומק הערכה לצלם אלוקים, מתחייב גומל החסד לשקוד על טובתו של האחר, ללא תלות בנעימות הנפש, בנתינה ובהענקה. זהו חסד! חסד בר קיימא.


אף את דם הבהמה לא ישפכו ולא יצערוה לחינם, כשאין זה לייעודה, לצורכי האדם. מלבד איסור צער בעלי חיים, יש בכך גם פרישה מאכזריות. אך חס מלהשוות חסד לבהמה לחסד לאדם. הנוהג כך אינו מכיר ב'מותר האדם מן הבהמה'.


שלח לחבר
עדיין לא נתקבלו תגובות
🗨
  הוסף תגובה
נושאים ראשיים
העצמה אישית
  • בריאות ותזונה
  • תהילים
  • תוכניות רדיו
  • פעילות ערכים
  • מושגים ביהדות
  • מוזיקה יהודית
  • יהדות וחברה
  • זהות יהודית
  • הטיפ היומי
  • מיסטיקה וקבלה
  • מדע ויהדות
  • זוגיות
  • תפילה
  • פלאי גוף האדם
  • סיפור לשבת
  • פיתוח האישיות
  • פרקי אבות
  • טעמי המצוות
  • בין ישראל לעמים
  • שבת
  • פרשת השבוע
  • אמונה ובטחון
  • חינוך ילדים
  • חגים ומועדים
  • השקפה ואמונה
  • הרצאות דומות
    ``מזמור לתודה``
    רפאל בן זקן
    תרומות |  אודותינו |  צור קשר |  שאלות ביהדות |  סדרות |  לוח אירועים |  תמונות |  מאמרים |  הרצאות |  דף הבית |  תפריט ראשי:  
    משל ונמשל  |  השקפה ואמונה  |  חגים ומועדים  |  חינוך ילדים |  אמונה ובטחון |  פרשת השבוע |  שבת |  בין ישראל לעמים |  טעמי המצוות |  אקטואליה יהודית |  פרקי אבות |  פיתוח האישיות |  כללי |  סיפור לשבת |  פלאי גוף האדם |  תפילה |  זוגיות  |  מדע ויהדות |  מיסטיקה וקבלה |  הטיפ היומי  |  זהות יהודית |  דת ומדינה |  יהדות וחברה |  בית המקדש וגאולה  |  בחירה חופשית  |  שבת |  שאלות כלליות  |  מוזיקה יהודית |  מושגים ביהדות |  פעילות ערכים |  תוכניות רדיו  |  תהילים |  אקטואליה וחדשות |  בריאות ותזונה |  העצמה אישית |  נושאים:  
    RSS |  נוספים: