מעמדה של האשה בחברה, שוויונה או נחיתותה מול הגבר, מקובל על בני דורנו כאמת מידה לקידמה. אם האשה זוכה ליחס של שוויון, היא נמנית עם חברה מתקדמת, ואם היא מופלית לרעה, היא שרויה בסביבה חשוכה וחסרת תרבות.

לגבי דמותה של האשה והיחס אליה על פי תורתנו הקדושה ומסורת היהדות, רווחת משום מה ההשקפה, שמעמדה נחות, והיא מקופחת ומשוללת זכויות.

השקפה זו, שהיא חסרת שחר ונטולת יסוד, שייכת לאותן מוסכמות מחשבה אופנתיות, מוסכמות שההמון מאמץ אותן, בלי להעמידן בכור הבירור הרעיוני, ובלי לבחון אותן באספקלריית המקורות ולאור המציאות המשתקפת באורח חייהם של ההולכים בדרך התורה.

החברה הכללית נוקטת דרכים שתכליתן לגרום לשוויון גדל והולך בין שני המינים, אם בחיי החברה והמשפחה ואם בנושאי כלכלה. "שוויון" זה הוא עיוות, מאחר שמטבע הבריאה נבראו האיש והאשה בתכונות שונות, ומטרתם להשלים זה את זו.

דומה הדבר לכיסא הזועק לשוויון עם השולחן. אם אכן הם יושוו, אמנם יהיו שני שולחנות, אולם לא תהיה זו מערכת שלמה אחת. השלמות היא בהיות הכסא ניצב ליד השולחן ובאפשרות שימוש בשניהם כאחד.

השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות השגת הביטוי המושלם לאישיותו ולתכונותיו. האיש בשלו והאשה בשלה. מנקודת ראות זו עלינו לבחון את השקפת היהדות בנושא טעון זה.

כאמור, הגבר והאשה משלימים איש את רעהו. רק בהיותם יחדיו, ראויים הם לשאת את התואר "אדם". אולם שלמות זו אינה מובטחת באופן טבעי. היא מהווה אתגר. כל אחד מבני הזוג חייב לתרום לשותפות זו את מירב הנכונות וההבנה, תוך הכרת הבדלי האופי והתכונות בין שני המינים, ומתוך כך הם יזכו לשלמות המיוחלת.

השוני בין האיש והאשה הוא מהותי. האיש פועל כלפי חוץ. הוא המוליך והמביא, הכובש והמפרנס. האשה פועלת כלפי פנים. היא המקבלת והבונה מבית, היא הצופייה הליכות משפחתה, ובידיה נבנים יסודותיה.

האשה ניחנה בבינה יתרה העולה על זו של האיש. משום כך פנויה ומזומנת היא למילוי ייעודה הגדול בבנין בית שיהווה משכן לתורה.

הפסוק: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה, י"ד), מורה על המלכות הנמצאת בפנימיותה של האשה. מעמדה הוא הבריח התיכון של הבית, וכבודה הינו חובה המוטלת על כל הסובבים אותה. הפנמה זו אינה שרירותית, אלא מוטבעת באשה מטבע בריאתה. כל ניסיון להסיר מעל האשה את צניעותה הטבעית ולהעמיס עליה את תפקידיו של האיש, גורם לעיוות דמותה. מתוך הבחנה זו, העלו חכמינו חלוקת סמכויות בין בני הזוג: בענייני הבית קובעת האשה, בעניני החוץ  קובע הבעל (בבא מציעא נ"ט, א'). הבעל הוא הפועל כלפי חוץ, אולם את כוחו ואת גיבויו הוא שואב מהבסיס המוצק של ביתו – זו אשתו, זו הנקראת "עקרת הבית", העיקר שבבית.

דמותה של האשה כפי שהוטבעה על ידי הבורא, והתייחסותו של הגבר אליה כפי שהורתה התורה, הינן ערובת אמת לאהבה מלאה.