מאז בריאת האדם חושב הוא על אושר. מבקש לחיות טוב יותר, נעים יותר. למען מטרה זו מגוייסים כל כוחותיו, כישוריו, מרצו, רצונו, מוחו ומשאביו של המין האנושי. ההתקדמות הטכנולוגית באה אף היא לשרת מטרה זו.

האושר הוא הרגשת מילוי - כשלא חסר כלום, כשיש הכול. זו הרגשה המקנה מנוחת נפש, יישוב דעת ושלווה. השגת חפץ שעד עתה היה חסר לי, מקנה הרגשה של מילוי. כעת הוא אינו חסר לי, הוא מילא חלל ריק בקרבי. התוצאה - אושר. באתי על סיפוקי, הושלמתי. לעומת זאת, קרוב שנפטר, חלילה, מותיר אחריו חלל ריק. הוא תפס עד עתה מקום בליבנו, וכעת נוצר חלל. הוא חסר לנו, נוצרה ריקנות. הרגשה זו מובילה לצער, לכאב, לחוסר אושר.

הרגשת מילוי מובילה לאיכות חיים פרטית, ומכאן לאיכות חיים סביבתית וחברתית. כי כשאני מלא, אינני מקנא בזולת, אינני שונאו ואינני נלחם בו בגלל מה שיש לו ולי אין, כי יש לי הכול. כך נוצרת "איכות חיים" חברתית.

רגש מילוי אמיתי אינו יכול לבוא כתוצאה מחומר. רדיפה אחר נהנתנות לשמה, רדיפה אחר תאוות, מביאה בעקבותיה ריקנות. ככל שהרדיפה חזקה יותר ובעלת מוטיבציה גבוהה יותר, הריקנות גדלה והולכת.

מהי נקודת התורפה? הפער בין הדמיון למציאות. ההרגשה לפני ההישג וההרגשה שאחריו. בשעת הדמיון - היעד הנכסף נראה מבטיח, מבריק, מדהים, מלא יופי וחן. לאחר ההישג, כשהדמיון הופך למציאות, ההישג נראה מקסם-שווא, קיימת הרגשה שרדפנו רוח.

זו הסיבה מדוע אנשים מוכנים להשקיע הרבה בריאות כדי להשיג עוד מעט כסף, ולאחר מכן מוכנים לשלם הרבה כסף עבור מעט בריאות. בתחילה, הבריאות בידם, ולכן, הם אינם מעריכים אותה. הכסף אינו בידם, הוא קיים רק בדמיון. לאחר מכן, המצב הפוך. הכסף בידם, לכן הוא מאבד את ערכו, והבריאות אינה בידם, אלא בדמיונם, ולכן, התהליך הפוך.

* * *

זה סוד הצלחתו של היצר הרע. כבר בחטא אדם הראשון, זה שהמיט על הגזע האנושי את הכיליון ואת המוות, מונח עיקרון זה, החוזר עד היום בווריאציות שונות. לפני החטא נאמר (בראשית ג', ו'): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל, וכי תאווה הוא לעיניים..." ולאחר החטא, באה המציאות (שם ז'): "וידעו כי עירומים הם". מקסם שווא, הרגשה מאכזבת. לשווא היה הטורח, לא

השגנו מאומה. התאווה היתה ל"עיניים" בלבד, ותו לא.

מוות וכיליון - הוא העונש שהוטל על אדם הראשון כתוצאה מחטאו. הסיבה פשוטה. תהליך זה: "חשק-השגה-אכזבה" - מוביל להתרוקנות בלתי פוסקת של אוצרותיו הפנימיים של האדם, לאובדנו ולכליונו, ומשם לאובדנה של החברה כולה.

לכל הוצאת אנרגיה חייב להיות כיסוי. גוף השורף כמות גדולה יותר של קלוריות ממה שהוא מכניס לתוכו, צועד אט אט לקראת אובדנו. מצבר מתרוקן חייב להתמלא, לפחות באותה מידה שבה הוא התרוקן. כך גם כשמדובר ברדיפה אחר החומר. ההשתוקקות מאלצת את האדם להוציא אנרגיה רבה, מרץ, לרוקן כוחות ומשאבים פנימיים. לאחר ההשגה, כשהוצאת האנרגיה רבה על ההישג, מרגישים בהתרוקנות. אין ההנאה שווה להשקעה. האדם מתבזבז, כלי נפשו מתרוקנים. ריקנות מביאה לאי אושר ולחוסר סיפוק.

כשאין סיפוק, הרצון להתמלא מתחזק יותר. רצון האדם לוחץ עליו לשאוף ליותר, להשיג יותר, בהיקף רב יותר, בבחינת "יש לו מנה רוצה (עוד) מאתיים". שוב ההישג אינו מכסה על הרדיפה, על הריקנות המעמיקה, וחוזר חלילה. זהו מעגל שאינו נסגר, כשתיית מי ים, שככל שמרבים לשתותם, צמאים יותר. כך מתרוקן האדם ואושרו נפגם.

כשאמצעיו החומריים של האדם אינם מספיקים למלא את החלל שבלבו, הוא פוזל לעבר שכנו, אולי משם יבוא מזור לרעב שבקרבו. מכאן הדרך לקנאה, לשנאה, לתחרות, לגזל ולפגיעה בזולת. כך נוצרת חברה מסואבת שמובילה, שלא במודע, להרס עצמה. כך נוצרות בעיות חברתיות, שהעולם כה משופע בהן.

* * *

אולם, למרות המאמצים, קיימת תחושה שהעולם הגיע למבוי סתום. החיים אינם מאושרים. למרות ההתקדמות הטכנולוגית ומנעמי החיים המוצעים ביד רחבה - האדם אינו מאושר. אדרבה, דומה שקיימת נסיגה ממעיינות האושר. העולם מיוסר, איש הישר בעיניו יעשה, החזק דורס את החלש ויצרים אפלים מנחים את העולם. הכול צועד לאחור. אשליות התנפצו, תקוות שנתלו בתיאוריות רבות הכזיבו. שיא המוח האנושי ממציא ללא הרף כלי משחית וכוח הרס לעולם.

חיפוש האושר הוא המניע העיקרי לרוב המהפכות שהתחוללו במאתיים השנים האחרונות. זה החל ברעיון "אחוות עמים", רעיון שנשאר על גבי הנייר, והמשיך בסוציאליזם ובקומוניזם שקראו לשוויון. בכל אלה תלו תקוות כה רבות. אך מלבד העובדה שהקומוניזם העביר שלטון מעריצים אלו לעריצים אחרים, הוא לא שיפר מאומה. הוא "רק" השאיר אחריו 30 מיליון הרוגים.

כל הפתרונות שניסה האדם למצוא כדי לפתור את בעיותיו, הכזיבו. עקומת "איכות החיים" נמצאת בירידה תלולה, והאדם ניהל ומנהל עד היום את העולם בשלומיאליות.

העולם מתבוסס ומתפתל בכאביו ובייסוריו, והדרך לאושר עדיין אינה נראית. האנושות מחפשת משהו חדש, שיטה לשינוי המצב הקיים, תרופה להחזיר לעולם את איזונו, את טהרתו, מרשם לבניית איכות החיים המיוחלת. אך לשווא.

שוררת הרגשה של "סוף פסוק". לא ייתכן להמשיך כך.

* * *

שונה הדבר בענייני הרוח. כאן התהליך הפוך. כאן הדמיון חלש מן המציאות. אנשים מוכנים לקיים מצוות משום שהם מבינים שזהו תפקידם, ולא בשל הקסם החיצוני שבהן. לאחר מעשה, האדם מתמלא סיפוק רב. איזו הרגשה נפלאה אופפת את האדם לאחר שהציל את חברו מטביעה, מנע בכספו התמוטטות של עסק חברו, העביר עיוור את הכביש, מנע ריב ומחלוקת בין אנשים. תענוג עילאי יש לאדם שטעם, ולו פעם אחת, את טעמן של תפילה טהורה או של לימוד תורה לשמה. האדם ממלא את מצבריו, את פנימיותו. זהו אושר! אין צורך לאדם זה במה שיש לרעהו. נעדר הוא רגשי קנאה ותחרות. כך נוצרת "איכות חיים" גבוהה.

היהדות אינה גורסת התנזרות מן החיים ומן החומר. היא אינה דוגלת בסיגופים לשמם. אדרבה, התנזרות מן המותר יש בה צד של חטא. היהדות דורשת שהחומר ישרת את הרוח לטובת האדם! וכפי שכתב הרמב"ם ב"איגרת המוסר" לבנו: תאוות העולם הזה דומות לאדם היושב ביום חורף קר בחדר אשר בו מצוי תנור. אם יישב על התנור, ייכווה. בישיבה במרחק רב, אין שום הנאה. ישיבה במרחק סביר נותנת את מלוא ההנאה מן החום. האיזון הנפלא הוא דרכה של היהדות. ההליכה בהתאם לדרך התורה מאפשרת לאדם להלך בביטחון בעולם ולקחת ממנו את הנצרך לקיומו, באיזון מפליא.

אנשים חושבים שהגורמים לאושר באים מן החוץ, אך המציאות טופחת על פניהם. הדרך לאושר מצויה בתוככי האדם עצמו, בליבו, במוחו, בפנימיותו. כאשר האושר בא מתוך פנימיות האדם, טוב לו וטוב לחברה שסביבו.