אחת הבעיות הנוצרות כאשר אנשים מתחילים ללמוד מושגים ביהדות, היא תרגום מילים מלשון הקודש. לרבות ממילים אלו אין הגדרה מדוייקת, מפני שהן מביעות רעיונות רוחניים, שאין להם מקבילה בתרבות הלא יהודית.

זהו גם דינן של המילים "טהרה" ו"טומאה", וכאן טמונה הבעיה בכללותה.

בשפה החילונית, המילה "טהור" רומזת למשהו תמים, נקי לחלוטין, ללא חסרון, לא מזוהם.

בבדיקה מהירה של המילה "טמא" במילון נמצא מילים נרדפות, כגון: "נגוע", "מושחת", "מוכתם" ו"לא נקי".

כאשר אומרים: "רק הסבון שלנו 99 אחוז טהור", משתמע שסבון זה הוא מוצר באופן כמעט מושלם. הוא מכיל רק אחוז זעיר של מרכיבים בלתי רצויים.

בהתאם לתפיסה זו, אם טהור הוא מושלם, "טמא" פירושו: בלתי מושלם או מלוכלך.

עפ"י היהדות אין דבר רחוק מן האמת יותר מהבנה זו.

*

הטעות היא שהמילים טומאה וטהרה הן מושגים רוחניים, ואין להן תרגום או מקבילה בשפה הכללית. המושגים בחברה הכללית: "טמא" ו"טהור", אינם קשורים כלל למושגי טומאה וטהרה ביהדות.

נסביר את הרעיון כולו כפי שהוא קיים ביהדות:

היהדות מייחסת את מטרת האדם בעולמו לשאיפה להתקדם לקראת אלוקים, לקראת המציאות האמיתית. הבחינה ההפוכה, חלילה, היא להתרחק מאלוקים, לאשליה או לריקנות.

אנו קוראים לבחינות אלו: "טוב ורע". כאשר אדם בוחר להתקרב אל אלוקים, הוא בוחר ב"טוב". כאשר הוא בוחר בחירה שמרחיקה אותו מאלוקים, הוא בוחר ב"רע".

לרע אין מציאות פנימית מהותית. הוא העדר טוב, העדר גילוי אלוקים.

לנוכחותו הגלויה של אלוקים אנו קוראים "טהרה". למצב של הסתר פנים של אלוקים אנו קוראים "טומאה". במילים אחרות: "טומאה" היא בעצם חלל ריק מטהרה.

מצב הטומאה יכול לחול, כאשר נוכחותו הגלויה של אלוקים – הנשמה או החיים – עוזבת איש, אשה או בעל-חיים. באותה שעה הגוף הופך לטמא.

החלל הריק ביותר מטהרה הוא גופת אדם מת.

מה יותר "נעדר רוחנית", גופת כלב או גופת אדם?

רוב האנשים יחשבו שכלב מת יותר רחוק מרוחניות, מפני שזוהי צורת קיום נמוכה יותר מאשר קיום של יצור אנוש.

האמת היא שגופת אדם מכילה דרגה גדולה יותר של טומאה. הסיבה היא שביצור אנושי חי מתגלה נוכחותו של אלוקים, כלומר, דרגת טהרה גבוהה יותר. לכן, כאשר הנשמה עוזבת את גוף האדם, היא משאירה חלל גדול יותר, ריק מטהרה. מסיבה זו טומאתו בהעדר האלוקות חזקה בהרבה, מאשר טומאת נבלת הבהמה.

הדרגה הבאה של "טומאה" היא טומאת יולדת. הסיבה לטומאתה היא החלל הרוחני שנוצר על ידי עזיבת החיים הנוספים שבתוכה – העובר. מציאותו מהווה חיים חדשים שנטשו את האם בעת הלידה.

זמן הטומאה של אשה שילדה בת ארוך פי שנים מאשר לאחר לידת בן. הסיבה היא שהנקבה נושאת את הכוח להמשיך להעניק חיים עתידיים, מצב שהוא גילוי בולט של אלוקות, וממילא מהווה דרגה גבוהה יותר של "טהרה". לכן, יציאת בת, היא יציאת יצירה בעלת דרגת טהרה גבוהה יותר מזו של בן.

ישנה דרגת טומאה נוספת של יציאת "חיים פוטנציאליים" והיא טומאת נדה.

נשים נכנסות למצב טומאה זה בזמן המחזור החודשי, בגלל איבוד החיים הפוטנציאליים שבתוכן. האפשרות לעיבור – שהוחמצה, היא היוצרת את הטומאה.

המושג טומאה מתאר איבוד חיים או איבוד רוחניות. אין זה כלל תאור של נחיתות רוחנית או חוסר נקיות.

חשוב מאד להפנים כי מושגי טומאה וטהרה, וכמוהם מושגים רבים נוספים ממאגרי היהדות, אינם קשורים כלל לשמות המדומים בהם משתמשים בשפה המדוברת. מדובר במושגים רוחניים, החפים מכל קשר לשפת אנוש נוכחית.