במסיבת יום הולדתה ה-115 של בסי קופר מג'ורג'יה, בה נכח נציג ספר השיאים של ג'ינס, כדי להעניק לכלה תעודה רשמית, היא נשאלה מהו לטענתה הסוד לאריכות ימים. בחיוך צופן סוד (חסר שיניים מן הסתם) השיבה הגברת: "ראשית, מעולם לא אכלתי לא פיצה, לא המבורגר, לא צ'יפס ולא משקאות קלים. אך הסוד האמיתי שלי הוא הרבה יותר קשה ליישום. מעולם לא התערבתי בחייהם של אחרים, אף פעם לא חיוויתי דעה מבלי שהתבקשתי, מעולם לא העברתי ביקורת".

רבים מתוכנו יתקשו להבין איזה טעם יש בחיים אפורים כאלו, נטולי אבק שריפה חברתי ו'אקשן' מרתק. יהיו שיכנו חיים ארוכים אלו כ'מוות מתמשך'. אולם במחשבת ישראל קיימים מושגים שונים, שיבארו את דבריה של גב' קופר:

א. אמר החכם מכל אדם (משלי י"ד, ל'): "רקב עצמות קנאה". יסודה ושורשה של מידת הקנאה הוא בחוסר יכולתה להציב גבולות בין הרצוי למצוי, בין מה ששלי לבין מה שאינו שלי. האדם חומד ומקנא בהצלחותיו של הזולת, רק משום שאינו רואה כל סיבה לתחום קו מפריד בין אישיותו לאישיות הזולת. מכאן, קלה הדרך להתערבות ולחדירה לרשות הפרט ולהבעת חוות-דעת מיותרת וביקורת הרסנית על הזולת. הגבולות ומושגי צנעת הפרט נגוזו והתאדו.

הקנאה וסעיפיה גורמים לרקב עצמות. בספרות היהודית מקובל שהסיבה לריקבון העצמות היא הקנאה שבין אדם לאדם.

ביאור זה הינו על פי דרך הדרש או הרמז. אולם בדרך ההבנה הפשוטה מבואר שריקבון העצמות בחיי האדם וזירוז המוות נעוצים בחוסר השלווה המתלווה לקנאה. כשם שאישיותו של הקנאי נרקבת ומאבדת את עצמיותה, בהיותה עוסקת בחיטוט בחיי הזולת, כך גם גופו של הקנאי מרקיב ומזקין בטרם עת. וכבר אמר העולם: "ימותו הקנאים".

לכן, מי שאינו חודר לרשות הפרט, מאריך ימים וניצל מריקבון העצמות המהיר והמריר.

ב. "כל ישראל ערבין זה בזה". מוטל על כל אדם לפתח רגישות מיוחדת לצערו של הזולת, כאילו היה זה צערו הפרטי. רגישות זו מחייבת לנסות לסייע במישור הגשמי ובמישור הרוחני על ידי עזרה מעשית ועל ידי תפילה מעומק הלב. עזרה זו לאח הנמצא בצרה, חייבת להעשות מתוך רגישות לרגשות הזולת, מתוך עירנות לפרטיותו, לאופיו ולנכונותו לקבל סיוע. אין זו חכמה "לסייע". החכמה היא איך ומתי, כמה ועד כמה.

כאשר מעוניינים לסייע מתוך הבנה, לעיתים העזרה האמיתית היא דווקא לא לעזור ולא לנבור. לעומת זאת, כאשר הניסיון לסייע נעשה בחוסר טקט, תוך חפירות ארכיאולוגיות בנבכי נפש הפצוע ומתן עצות ביקורתיות בנוסח: "חבל שלא התייעצת קודם", אין ערובה לכך שהמסייע עצמו לא יפגע מנקיפות מצפון ומתחושות לוואי של אי נעימות. כמו כן, הוא עלול להפגע מנזקים נפשיים כתוצאה מעומס יתר של עול לא לו.

ג. בתלמוד מובא כי תשעים ותשעה אחוזים מן האנושות אינם מתים מיתה טבעית מחמת שהגיע זמנם. הסיבה הגורמת למותם היא "עין הרע" (בבא מציעא צ"ד).

כאשר האדם 'חופר' בחייו של הזולת, הוא עושה זאת על פי רוב תוך פתיחת מטעני חייו האישיים, הכוללים את כישלונותיו והצלחותיו. הוא פועל באופן זה כדי לתת ייעוץ מניסיונו האישי העשיר. על ידי כך הוא מגדיל את סיכוייו להיפגע מעינם הרעה של ה'שותפים' להצלחותיו ולתהפוכות חייו. לעומת זאת, הסולד מהתערבות חברתית חשופה, מפחית את סיכוייו להיפגע מעין הרע, וממילא ימיו לא מתקצרים.

חכמנו קבעו: "לעולם הווי אפל וקיים", כלומר, חשוב לשהות באפילה, לא לגלות לאור הזרקורים את החיים הפרטיים, את נבכי הלב. אי גילוי זה מביא לקיום, להמשך החיים, לשלוה ולחוסר זעזועים.

ד. כשאדם מדבר בזלזול על אי מי, מקפיד הנפגע על כך ומעורר כעס ומדנים על הפוגע. מלבד הפגיעה הרוחנית הסגולית, כעסים אלו מפֵרים את שלוות נפשו של האדם ומזיקים לשקט הנפשי שלו. לעומתו, הנזהר מלמתוח ביקורת ומלהתערב בחייו של זולתו, מוגן הוא מפני כעסים ואנרגיות שליליות.

דוד המלך שואל: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב", והתשובה "נצור לשונך מרע" (תהילים ל"ד, י"ג).

הסגולה הבדוקה לאריכות ימים ושנים, היא לאו דווקא לנצור את הלשון לחלוטין ולהימנע מלהוציא הגה. "נצור" פירושו "שמור". כשתשמור על לשונך יש לך סיכויים טובים להיכנס לספר השיאים העולמי. אם לא בתור האדם המבוגר בעולם, גם כתר "האדם המאושר והשליו בעולם", הוא כתר הולם.