התנ"ך אינו ספר היסטוריה. התנ"ך מתייחס לכל אירוע היסטורי אך ורק מנקודת המבט הרוחנית. קנה המידה המשמש למדידת ערכם של אנשים ושל שיטות, הוא רק קנה מידה של עבודת ה', מוסריות ויראת שמים.

הספר הדתי, העומד בבסיסן של הדתות המונותאיסטיות כולן, ושהפך לקוד האתי של האנושות, הוא התנ"ך. חלק גדול מהתנ"ך מתאר את ההיסטוריה של עם ישראל, דור אחר דור.

עובדה זו גורמת לרבים להתייחס בטעות לתנ"ך כספר היסטוריה, שהרי פרקים רבים בתנ"ך מתארים את המלכים ואת מלחמותיהם. אולם במבט מעמיק יותר, יגלה המעיין שהתנ"ך הוא ההיפך הגמור והקיצוני ביותר של ספר היסטוריה מקובל.

שני הספרים, מלכים א' ב' ודברי הימים א' ב' מתארים את תקופת המלוכה של ממלכת יהודה וממלכת ישראל, דור אחר דור, מלך אחר מלך. גם ספר שמואל עוסק בתקופת המלוכה הראשונה, תקופת הממלכה המאוחדת, אולם תקופה זו היא קצרה יותר.

והנה, בספרים אלו כל מלך מקבל מעין "ציון". יש מלכים שנכתב עליהם: "ויעש הישר בעיני ה", ויש מלכים שנכתב עליהם: "ויעש הרע בעיני ה". לא נפקד מלך שהתנ"ך אינו מציין את רמתו הרוחנית. חלוקת הציונים אינה נחלקת רק לשתי רמות: חיובי ושלילי. על חלק גדול ממלכי יהודה נאמר: "ויעש הטוב בעיני ה', רק הבמות לא סרו". יש מלכים שנאמר עליהם: "ויעש הישר בעיני ה', רק לא כמלך פלוני", או להיפך: "ויעש הרע בעיני ה', רק לא כמלך פלוני".

בתנ"ך כולו מובאת ביקורת קפדנית ומדוקדקת על כל המלכים שעמדו לעם ישראל. והנה, מכל אותם תארים וציונים, אין ולו מקום אחד, שהתנ"ך מציין לחיוב או לשלילה את התנהלותו של מלך מסוים במהלכים מדיניים או צבאיים, ביטחוניים או כלכליים. מלכים שניהלו מלחמות כה רבות וביצעו אינספור מהלכים מדיניים וצבאיים, אינם זוכים לציון לטוב או למוטב על פעולות אלו. רק נקודה אחת מעניינת – האם אותו מלך עשה הישר בעיני ה'.

דוגמה לגישה זו היא "קרב קרקר". בשנת 853 לפנה"ס נלחמו מלכים מאזור המזרח התיכון נגד צבאו של שלמנאסר השלישי מלך אשור, במטרה להדוף את השתלטות האימפריה האשורית על עמי האזור. אחד משנים עשר המלכים שהשתתפו במלחמה היה אחאב מלך ישראל. מלחמה זו נחלה ניצחון מזהיר ותוצאותיה ניכרו באזור למשך שנים ארוכות. המקורות על אותו קרב הם אך ורק הכתובות האשוריות, ואילו בתנ"ך קרב זה אינו מוזכר כלל. לעומת זאת, כאשר המלך אחאב שולח את נבות היזרעאלי אל מותו בעצת אשתו, הנביא מתאר את הדבר באריכות. שום ספר היסטוריה לא היה מדגיש סיפור עוול נגד אדם אחד, יותר מאשר מלחמה בינלאומית, מלחמת עולם במושגי הימים ההם.

אמנם במקומות ספורים יש התייחסות לפעולות צבאיות של אותם מלכים. אולם גם שם אין התייחסות למהלך המדיני והפוליטי שלהם, אלא אך ורק להשלכתן על עבודת ה' וקיום מצוותיו. כאשר יהושפט מלך יהודה מתחבר לאחזיהו מלך ישראל כדי לצאת למלחמה בארם, אומר לו הנביא (דברי הימים ב' כ', ל"ז): "כהתחברך עם אחזיהו, פרץ ה' את מעשיך". ההיבט הצבאי אינו מוזכר כלל. רק העוון של התחברות למלך רשע.

שאול המלך איבד את המלוכה כי לא השמיד את בהמות עמלק. חומרת העניין היתה בשל עוברו על ציווי ה'. מבחינה כלכלית, צבאית או מדינית אין היגיון בהשמדת הצאן והבקר של עמלק. רק כאשר מלך ישראל חוטא, התנ"ך מציין זאת בהבלטה. מלחמות גדולות מוזכרות בתנ"ך לעיתים בחצי פסוק, והתנהלותן הצבאית אינה מהווה אף פעם מודד לרמת מוצלחותו של המלך.

האם כך נראה ספר היסטוריה? התנ"ך אינו ספר שנועד לתאר תיאורים על מדיניות וממשל, פוליטיקה וצבא, אלא אך ורק את עבודת ה' ואת יראת השמים של האנשים המוזכרים בו.

הקדוש ברוך הוא שם את כל האומות תחת חוקי הטבע. חוקי הטבע מתחשבים בטנקים ובמטוסים, בדיפלומטים ובהסכמי שלום. קיימת רק אומה אחת שאינה קשורה למערכת הגשמית הזאת. ההנהגה של עם ישראל היא הנהגה ניסית. כאשר ישראל עושים את רצונו של מקום או כאשר יש זכות שמגינה עליהם, הם ינצחו במלחמה, גם כאשר הם מעטים מול רבים. ואילו כאשר נוחתת עליהם גזרה משמים, חלילה, הם יפסידו, בלי שום היגיון מדיני. האומה הנאורה ביותר בעולם יכולה להפוך בן לילה לאומה של חיות טרף, רק כדי להכות בעם ישראל, כמו שקרה לפני שני דורות. מצד שני, כאשר הקב"ה מרחם עלינו, כשאנו מוקפים בשבע מדינות, ולנו יש רק כמה רובים ישנים, גם אז ננצח, כמו שקרה מספר שנים לאחר מכן. לכן, מה שחשוב הוא רק שיוכלו לכתוב עלינו (מלכים ב', ט"ו): "ויעש הישר בעיני ה'".