השקפת העולם הרווחת בין עמי תבל רואה את האדם כמי שניצב במרכז ההוויה. פסגת הקידמה התרבותית היא תפיסת עולם המעניקה לאדם את המקום הנכבד ביותר. לאורה של הנחה זו, לוחמת הקידמה נגד שלילת זכויותיו של האדם ומרחיבה את מעגל אפשרויותיו ואת חירותו. בעולם הנאור רווחת תפיסה הדוגלת במתן חופש מופרז לפרט (חופש המותנה בהסתייגות אחת, שחופש זה לא יפגע בזולת). העולם התרבותי בימינו מעלה על נס את ערכי הדמוקרטיה ובוחל בצורות שלטון המגבילות את חופש הפרט. במסגרת זו מקובל להעלות על נס גם את חופש הביטוי, שבלעדיו אנשים חשים עצמם מוגבלים ולעיתים אף אומללים. על אחת כמה וכמה, שתפיסת הקידמה אינה מסתכלת בעין יפה על שלילת חופש המחשבה על כל צורותיו.

שונה לחלוטין היא תפיסת היהדות. חשיבות המין האנושי אינה נובעת מהעובדה שהאדם הוא יצור מפותח יותר מיתר בעלי החיים, אלא מתוקף היותו נברא בצלם אלוקים ומכך שרוח מפי עליון נופחה באפיו. ערכיותו של האדם נובעת מנשמתו, שהיא חלק אלוק ממעל. לכן, יש לו מעמד ייחודי, מעמד השונה לחלוטין ממעמדם של יתר יצורי תבל.

מהבדל יסודי זה שבין הגישות השונות נובעות השלכות מעשיות. בעוד תפיסת העולם הכללית דוגלת במתן "שוויון זכויות" לבני האדם, שכן, לפי השערתה כל בני האדם הינם שווים, ואין כל הצדקה שהאחד יתנשא על פני רעהו, הרי שהיהדות אינה תרה אחר תוספת זכויות לאדם. היא מציבה מולו את השאלה הנצחית: "מהי חובתו של האדם בעולמו?" הקב"ה הוא הנמצא במרכז ההוויה. היעד של אדם מאמין אינו חופש הפרט, אלא עמידה במגבלות שהאדם קיבל על עצמו מרצונו, כדי שימלא בשלמות את חובתו בעולמו.

במסגרת זו מוטלים סייגים לא רק על מעשי האדם, אלא גם על פיו. נאסר עליו בתכלית לדבר דברי רכילות או לשון הרע, ולא זו בלבד, אלא שאפילו על ליבו של האדם ועל רצונותיו מוטלות מגבלות, כמו: "לא תחמוד", "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

גולת הכותרת של חיי האדם היא מילוי המשימות שהטילה עליו ההשגחה העליונה. מילוי משימות הוא פסגת השאיפות, היא החינוך והחיים של כל ההולך בדרך המעפילה אל פסגת היהדות.

קיים הבדל נוסף בין חוקים אנושיים לחוקים אלוקיים:

אדם המחוקק חוקים לפי שכלו, כדי להסדיר את היחסים החברתיים בחברה שבה הוא חי, הינו חסר קנה מידה אמיתי לחלוקת זכויות וחובות לבני החברה. מנחה אותו העיקרון של שווי זכויות וחובות, ללא אפליה בין מין למין, בין מעמד למעמד ובין גזע לגזע. עיקרון זה הוא ירושה תרבותית של המהפכה הצרפתית הגדולה.

במסגרת אנושית זו הנושא היחיד הוא ה"אדם", והחובה שלא להפלות בין אדם לאדם.

לעומתם, כאשר חוקק הבורא את חוקי הטבע ואת חוקי התורה, הנחו אותו כללים אחרים. הלא גם בטבע אין שוויון, אלא אדרבה, פועל בו חוק ההבחנה וההדרגה. התורה לא היתה תורת החירות של ה"למינהו" האנושי, לולא היה חקוק ביסודה שוני התפקידים במקום שווי הזכויות. התורה אינה מכירה את המושג "זכות" במובנו של המשפט הרומי, שמשמעותו המעשית היא תקיפות ושימוש בסמכות משפטית, לפי שרירות הלב וראות העין. התורה אינה מחלקת כוח ועצמה לבני האדם, כי היא שוללת את הריבונות האנושית. לפי התורה כל שימוש ריבוני באון ובכוח אינו אלא - אוון! התורה מחלקת תפקידים, כשם שכביכול, הטבע מחלק גורלות. כשם שאין להרהר אחרי שווי הגורלות הטבעיים, כך אין להרהר אחר שווי התפקידים התורניים. כשם שערכם של כל חלקי הטבע שווה, למרות הניגודים הגורליים, כך באופן עקרוני, גם ערכם של כל בני האדם שווה למרות שוני התפקידים.

התורה אינה מכירה בהבדלים שבין אדם לאדם לגבי החובה הרוחנית. ייעודו העליון של האדם, במובן הנאצל ביותר של המילה, הוא להיות אדם רוחני. בעניין זה הכול שווים בלי יוצא מן הכלל. יעוד זה משותף לכל בני האדם, וכלפיו בטלים כל הבדלי המעמדות וכל רמות ההשכלה.

יתרה מזו, ערכם של כל אלו נמדד רק בהתאם למידה בה הם מתקרבים אל הייעוד המשותף לכל בני האדם, להגיע לטוהר מוסרי ולשלמות רוחנית. לכן, מבחינת ההערכה הרוחנית והמוסרית אין להבדיל בין ילד לילד. בנו של נסיך אציל ובנו של פושט יד, או אפילו בנו של פושע מועד - לכולם נועדו מטלות רוחניות לעתיד, כולם חייבים להגיע אל הרמה הרוחנית הגבוהה ביותר, בהתאם לכשרונותיהם ולתכונותיהם הנפשיות. כולם מסוגלים להגיע אל הדרגה המוסרית העליונה, ולכן, רק דרגתם המוסרית האישית היא קנה המידה לערכם האנושי ולמשקל מעשיהם. חשיבותו של האדם לפי הבורא אינה נמדדת לפי הכישרונות שהוא ניחן בהם מלידה, אלא לפי אופן ניצולם ולפי מידת חתירתו אל התכלית הרוחנית והמוסרית העליונה. לא אחת נתקלים אנו באנשים שלמרות נקודת המוצא הנמוכה שלהם, הגיעו למטרות גבוהות מאד. העתיד צופן לכל אדם תקוות, מטרות ויותר מכך, הישגים, ובלבד שהאדם יחתור אליהם.