דיני האבלות ומנהגיה שייכים להלכות שיסודן בתורה שבעל פה. רוב הציוויים הנוגעים לאבלות הנזכרים בתורה הינם בגדר מצוות "לא תעשה", כמו שנאמר (דברים י"ד, א'): "בנים אתם לה' אלקיכם לא תגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת". התורה אוסרת עלינו לנהוג בדרכי פולחן האבל של עמי כנען. אסור לתחושות האבל והצער לגרום לנו לאבד צלם אנוש. הכאה עצמית או מריטת שיער זרות הן לרוח היהדות.

אולם בעוד שיש אזהרות כיצד אין להתאבל, לא התפרש בתורה מהי דרך האבלות הראויה, משום שדרך האבלות הראויה היתה מושרשת במסורת הדורות מימי קדם.

עוד בתקופת האבות, לפני מעמד הר סיני, היו נהוגים רבים מדיני האבלות. דוגמה בולטת אנו מוצאים בתיאור פטירתו של יעקב אבינו (בראשית נ', י'): "ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד, ויעש (יוסף) לאביו אבל שבעת ימים", הרי שמנהג שבעת ימי האבל היה מקובל אצל קדמונינו מקדמת דנא. לגבי אבלות הנוהגת שלושים יום, מעידה התורה על פטירת אהרן הכהן (במדבר כ', כ"ט): "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל". גם בעת הסתלקות משה רבינו מספרת התורה (דברים ל"ד, ח'): "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום, ויתמו ימי בכי אבל משה".

המילה "אבל" עצמה רומזת בדרך נוטריקון על כמה מיסודות ההלכה. שתי האותיות הראשונות של מילה זו – אל"ף ובי"ת – מלמדות על מי מתאבלים: א – אב, אם, אח, אחות, אישה. ב – בן, בת, בעל. האות למ"ד עולה בגימטריה שלושים, רומזת בגימטריה למספר ימי האבלות המשותף לכל הקרובים שעליהם מתאבלים.

שבעת ימי האבלות מתחילים בתום ההלוויה, לאחר סתימת הגולל. כבר בבית העלמין הגברים האבלים חולצים את נעליהם, עוברים בין שתי שורות של גברים שמנחמים אותם במילים המקובלות: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד".

מיד בתום הלוויה מתחיל מניין ימי האבלות. גם אם נותרו עד לשקיעת החמה מספר דקות בלבד, נחשב אותו יום כיום הראשון מתוך השבעה, שכן קיים כלל הלכתי הקובע כי "מקצת היום – ככולו". מסיבה זו גם בבוקרו של היום השביעי, לאחר תפילת שחרית, יושבים זמן קצר וקמים. האבלים נוהגים לצאת לבית העלמין באותו בוקר, לפקוד את קבר יקירם בתום שבעה לפטירתו.

במהלך שבעת ימי האבל, מלבד שבת, לובשים האבלים את הבגד שקרעו בשעת ההלוויה. הקריעה מתבצעת לאחר שהאבל מברך: "ברוך אתה ה'... דיין האמת". כל ימי השבעה יושבים על שרפרף או על דרגש נמוך, ואין נועלים נעלי עור אלא נעלי בד. נהוג לכסות את המראות ואת התמונות בבית שיושבים בו שבעה. הטעם הוא כי בבית האבלים מתפללים ואומרים קדיש, ואין להתפלל לעבר דמות הנשקפת מן המראה או הנראית בתמונה.

המנחמים שנכנסים לבית האבל אינם מברכים את האבלים בברכת "שלום", כי המילה שלום נגזרת מלשון שלמות, ואיזו שלמות יש לו לאבל?

הנכנס לבית האבל לנחם, אינו פותח בדברים, אלא מחכה עד שאחד האבלים יפתח בדברים. כשישב איוב והתאבל על בניו ובנותיו שמתו, באו שלושת רעיו הנאמנים, אליפז התימני, בלדד השוחי וצופר הנעמתי, לנחמו ולשבת עמו. שבעה ימים ושבעה לילות ישבו הרֵעים עם איוב ובכו עמו, אך איש לא פתח את פיו. עד שאיוב, בתום השבעה, פתח את פיו (ג', ב'-ג'): "ויען איוב ויאמר, יאבד יום אוולד בו". מכאן אנו למדים שיש לתת לאבל לפתוח בדברים. איננו יודעים אם יש בדעתו ובכוחותיו הנפשיים של האבל לנהל שיחה באותם רגעים עם המנחמים. לפעמים, מתוך רצון להיטיב איתו ולהקל עליו, עלול המנחם להכעיס את האבל, היושב בלב שבור וברוח נכאה. אך ברגע שהאבל עצמו פותח בדברים, ודי במילים ספורות, יש למנחם עילה מספקת להיכנס עמו בדברים ולנחמו.

על המנחמים לדבר עם האבל ולנסות להחדיר לליבו את העובדה שקיימת תכלית בפטירתו של קרובו ושהכול מתנהל על פי חשבון מדוקדק של ה', שוכן מרומים. שעליו להצדיק את הדין ולמצוא דרך להבין דרכי שמים ולברך גם על הרעה.

תמיד חשה הנפש היהודית שכוונת ה' טובה היא. יודעת ומאמינה היא שבבוא היום, כאשר יתקיים הפסוק: "אז ימלא שחוק פינו" (תהלים קכ"ו, ב'), נבין ונדע כי "אלקים חשבה לטובה" (בראשית נ', כ'). מכוחה של אמונה זו נצטווינו לברך על הרעה, כשם שמברכים על הטובה.

גם לאחר תום שבעת ימי האבלות נוהגים מקצת ממנהגי האבלות עד שלושים יום לפטירה. בימים אלו אין להסתפר או להתגלח ואין ללבוש בגדים חדשים. כמו כן, על האבלים להימנע מלהשתתף בשמחות, מלבד בשמחות שאי אפשר לקיימן ללא נוכחותם.

כאשר מגיעים לבית העלמין, מניחים אבן על הקבר. הנחת האבן נחשבת ללימוד זכות על הנפטר, שזוכרים אותו ופוקדים את קברו. אנו מאמינים שזכות זו תעמוד לו בעולם האמת.

לאחר תום השלושים, מפסיקים קרובי הנפטר במנהגי אבלות. אולם ילדי הנפטר ממשיכים בחלק ממנהגי האבלות עד סוף שנים-עשר החודשים הראשונים לפטירה. זאת כדי לחלוק כבוד לאבא או לאמא, ולהראות שההורים לא נשכחו מלב ילדיהם. האבלות, אמירת הקדיש, לימוד משניות ומעשי הצדקה שעושים הילדים לזכר הוריהם, מוכיחים שההורים אכן הצליחו להטביע את חותמם על דור ההמשך, שחינוכם נשא פרי, ומורשתם ממשיכה לחיות בלב צאצאיהם לעד.