נטילת אחריות

עם בריאתו, הונח אדם הראשון בגן עדן, וצווה על ידי בוראו שלא לאכול מעץ הדעת. לאחר שאכל מן העץ, התמלא בושה, הכיר בחטאו והסתתר. הבורא מתגלה לאדם ושואלו: "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" (בראשית ג', י"א) אדם הראשון אינו כופר בעובדות. הוא אכן אכל והוא אף מודה בכך, אלא שאת האחריות למעשהו הוא זוקף לחובת רעייתו, חווה – אם כל חי. ומתנצל: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (שם י"ב).

מבחן מנהיגות

עד היכן מגעת חשיבותה של נטילת האחריות, למדים אנו מדברי חז"ל. עם עליית שאול על כס המלוכה, מצווה אותו שמואל הנביא בשם ה': "לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו... והמתה מאיש עד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור" (שמואל א', ט"ו, ג').

לאחר נצחונו חוזר שאול עם לוחמיו ופוגש את שמואל הנביא שבא לקראתו. שאול מכריז: "הקימותי את דבר ה'" (שם י"ג). הנביא שואל: "מה קול הצאן הזה באזני וקול הבקר אשר אנכי שומע?" (שם י"ד) שאול מעביר את האחריות על המעשה אל העם: "מהעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר..." (שם ט"ו).

בתוכחתו קובע שמואל כי המלך הוא הנושא באחריות למניעת מעשים שאינם מתיישרים עם הצו האלוקי, והוא מאשימו באי נטילת אחריות: "הלא אם קטן אתה בעיניך, ראש שבטי ישראל אתה" (שם י"ז). אתה המולך. לא זו בלבד שהם המליכו אותך, אלא שה' משחך למלך, ומדוע אם כן לא מחית בידם?

בעקבות הכישלון מודיע לו שמואל על תגובת ה': "כי מאסת את דבר ה', וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (שם כ"ו). שאול מודח מכס המלוכה.

מדברי חז"ל מתבאר שאי הכרת החטא היתה בעוכריו, והיא שגרמה לו לאיבוד המלוכה.

לקחת אחריות

לאחר מות אוריה החיתי במלחמה נשלח נתן הנביא אל דוד בציווי ה', כשבחיקו משל כבשת הרש. הוא שוטח בפני דוד את סיפורו על העשיר, הגוזל מן הרש את כבשתו, שהיתה לו כבת, והוא שוחטה לכבוד אורחיו. לשאלתו של הנביא מה דינו של העשיר, עונה דוד בהחלטיות: "בן מוות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים" (שמואל ב', י"ב, ו'-ז').

"אתה האיש", קובע נתן הנביא. תגובתו המיידית של דוד המלך היא: "חטאתי לה'".

דוד היה יכול להסביר כי לא חטא, ובת שבע אינה אסורה לו, כיוון שנתגרשה. דוד היה יכול לטעון כי אוריה החיתי היה מורד במלכות. אך דוד אינו מתחמק, הוא נוטל אחריות על מעשיו ומודה מיד: "חטאתי לה'". הוא מודה גם במעשה וגם בתוצאותיו, ואף נוטל את האחריות על כך.

חכמינו לימדונו כי נטילת האחריות היא שהותירה את דוד על כס מלכותו, והם לימדונו: "שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו" (יומא כ"ב, ב'). כלומר, למרות שלדוד היו חטאים יותר מאשר לשאול, הוא לא הודח מכיסא מלכותו.

נטילת האחריות - תחילתו של שיקום

בדרך כלל, השקר אינו מהווה מטרה כשלעצמו, אלא הוא נחשב כאמצעי כדי להיחלץ מן הצורך לשלם את מחיר מעשיו או כדי ליטול שכר על מעשים שלא עשה. אמנם אין הבריחה מאחריות בכלל השקר, אך מבית מדרשו היא יוצאת. גם השקרן וגם הבורח מאחריות אינם מוכנים לשאת את מחיר הכישלון. אלא שקיים הבדל ביניהם. בעוד השקרן משנה לשם כך את המציאות העובדתית, הבורח משנה את משקל אחריותו ביצירתה של אותה מציאות.

הבריחה מאחריות מלמדת כי הבורח ממנה אינו מוכן או אינו מסוגל לקבל את העובדה שהוא הגורם המכריע והמרכזי המשפיע על תוצאות מעשיהם של הכפופים לו. אדם כזה, קובעים חז"ל, אינו ראוי להנהיג.

מנהל או מנהיג שאינם מבינים שהתנהגות עובדיהם או נתיניהם היא בבואה של אישיותם ושל כושר הנהגתם, אחת דתם - איבוד שליטה. בעקבותיה תבוא נפילתם, וזו תגרור גם את נפילתם של הכפופים להם.

בין כישלון לאחריות

הכישלון אנושי הוא, ושורשו בחטא עץ הדעת בגן עדן. העונש הבא בעקבותיו אינו מושת על האדם כנקמה על הכישלון. תפקידו של העונש הרוחני להביא את האדם להכרה כי הוא, ורק הוא, נושא בעול האחריות על מעשיו. נטילת אחריות על כישלון מבטיחה את תיקונו ואת מניעת הישנותו. לעומת זאת, הבריחה ממסדת אותו, ועל כך נענש הבורח.

תחילתה של נטילת אחריות והודאה בכישלון שורשה בהכרתו של מנהיג כי אין העם משרת את יצר שלטונו האישי, אלא הוא משתמש בכוחו ובכישרון שלטונו לטובת בני עמו. הסיבה לחוסר המוכנות של האדם להודות בטעותו מיוחסת על ידי חז"ל למידת הגאווה השוכנת באדם. לעומת זאת, נטילת האחריות תוביל להכרה בטעות, והכרה זו תוליד הודאה. ההודאה תלויה בענווה ועל מצעה היא צומחת.

אמור מעתה, אם חפצים אנו להמליך עלינו מנהיג בעל שיעור קומה הנוטל אחריות על מעשיו ועל מעשי עמו, נדרשים אנו לבחור באדם הבורח מן השררה, המכיר בעומס האחריות המוטל על כתפיו, ולא באלו הרודפים אחר הכבוד והשררה.

אם תבחינו באדם המפלס את דרכו ומתרחק מן הכיסא ומן השררה, תיפסוהו!!! הוא המנהיג האמיתי!!!