עד כמה שישמע הדבר מוזר, הסליל הגנטי של המין האנושי מכיל בתוכו את אותם סימנים ממש והוא אף מורכב מחומרי גלם זהים. מה שיוצר את ההבדל בין אדם לאדם הוא אך ורק הסדר לפיו סדורים הסימנים הגנטיים על הסליל.

עד כמה שישמע הדבר מוזר, הקוד המוסרי של המין האנושי מכיל בתוכו את אותם ערכים ממש. מה שיוצר את ההבדל בין אדם לאדם הוא סדר העדיפויות הערכי והפרשנות שהוא מעניק לכל ערך וערך.

גם המצדדים במתן אישור עקרוני גורף ואוטומטי ל"הפסקת הריון", יסכימו עם המתנגדים להם על כך שצו "לא תרצח" הוא צו עליון, ההבדל ביניהם נעוץ בפרשנות לצו זה ובהגדרתו. בעוד מתנגדי ההפלות רואים ב"הפסקת הריון" – רצח, יעצימו המצדדים בו את הערך "חופש הפרט" בתוספת קלה של "זכות האדם על גופו".

ענין של הגדרות

אינני מכיר חברה או פרט שאינם פועלים על פי דפוס ערכי – מוסרי. אם תבדקו תגלו כי לא קיימת חברה בה הצו "לא תרצח" או "לא תגנוב" התיישן. מה שעושה את ההבדל בין חברה לחברה היא הפרשנות אותו היא מעניקה לרצח או לגניבה וכן המיקום בו בחרה היא להעמיד את הערך במעלה סולם הערכים המוסרי - חברתי. רוצים דוגמא?

במלחמת העולם השניה קיפחו את חייהם למעלה מ50 מליון בני אדם. מנהיגי כל הצבאות שהשתתפו במלחמה שלחו את חייליהם אל מותם בשם המוסר וכדי להגן על הערכים העליונים של המין האנושי.

אלינור רוזוולט הכריזה כי – "זוהי מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון שהוא קיומו של עולם שבו תובטח כוס חלב כל יום לכל ילד ללא הבדל של גזע לאום דת או מעמד".

אדולף היטלר קבע כי – "זו מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון שהוא שלטון הגזע הארי בעולם".

הגנרל היפני טוגו' טען בפני אזרחיו כי - "זו מלחמה למען הערכים האנושיים העליונים ולמען הטוב האנושי העליון שבראשו ניצב המוות למען הקיסר וכבודו".

דת או מדינה

מאז הקמתה של מדינת ישראל מתרחש מאבק מתמיד על צביונה. מצד אחד ניצבים אלו המבקשים לחזק את אופיה הדמוקרטי ומן העבר השני ניצבים אלו המבקשים לחזק את אופיה היהודי. מאבק זה מתמיד הוא אלא שלא תמיד מתפרץ הוא מעל לפני השטח.

מאבק זה אינו בעל אופי פוליטי כפי שמנסים להגדירו ברדידות. שורשו של מאבק זה נעוץ בהבדלים משמעותיים במבנה הסולם הערכי. ברור לחלוטין כי אלו גם אלו אמונים על ערכי המוסר ואפשר אף לומר כי בקוד המוסרי שבשני הצדדים מופיעים ערכים זהים לחלוטין. כל ההבדל הוא במשקל הסגולי אותו מעניקה כל קבוצה לערך אחד על פני חבירו. 

בעוד החברה החרדית רואה בשמירת שבת ערך עליון, תובעת החברה הדמוקרטית את עלבונו של "חופש הפרט". בעוד החברה החרדית רואה בהפלות – רצח, מעדיפה החברה דמוקרטית את "זכות האשה על גופה". בעוד החברה החרדית רואה בלימוד תורה ערך עליון, רואה בו החברה הישראלית "השתמטות".

ראוי להדגיש כי ערכים אלו בהם דוגלת החברה הדמוקרטית אינם נחלתה הבלעדית, החברה החרדית רואה בהשתמטות מן הנשיאה בעול רעה חולה לא פחות מאשר זו הדמוקרטית. חופש הפרט אינו פרי המצאתה של החברה המערבית והוא מעוגן בתלמוד הבבלי עוד מקדמא דנא. גם ערך השוויון מוכר ומעוגן ביהדות... כן כן... ההבדל בין החברות הוא במשקל הערכי הניתן לערך אחד על פני חבירו.

היש מר ממות?

אם נשאל את עצמינו – האם ישנו חטא חמור יותר מנטילת חיים? האם קיים במאגר הערכים האנושיים ערך חשוב יותר מקדושת החיים? מן הסתם נגיב בשלילה. היהדות לעומת זאת תגיב בחיוב. 

במהלך נדודיהם במדבר עברו בני ישראל לצד מדינות שונות. כדי לקצר את דרכם אל הארץ המובטחת בקש העם היהודי לעבור בארצם ונענה בשלילה. בעמון ומואב לא התיר הבורא לעם היהודי להלחם וזאת על אף שבמקום לקדמם בלחם ובמים כראוי לשארי בשר, העדיפו המואבים לשכור את שרותיו של הקוסם בלעם כדי לקללם. 

כשהגיעו בני ישראל אל קצה ארץ אדום שלחו אל מלכם שליחים כדי שיתיר להם לעבור בארצו וכדי לרככך את ליבו הם מספרים:"כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו:וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבתינו: ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך ויצאנו ממצרים והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך:נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבר גבלך:".

תגובתו של בן דודנו היתה חד משמעית:"ויאמר אליו אדום לא תעבר בי פן בחרב אצא לקראתך:ויאמרו אליו בני ישראל במסלה נעלה ואם מימיך נשתה אני ומקני ונתתי מכרם רק אין דבר ברגלי אעברה:ויאמר לא תעבר ויצא אדום לקראתו בעם כבד וביד חזקה:וימאן אדום נתן את ישראל עבר בגבלו ויט ישראל מעליו:".

מפסוקים אלו עולה כי תגובתו של העם היהודי אל מול תופי המלחמה הרועמים היתה בוגרת, מאופקת ומדודה. לא רוצים? לא צריך!. לאור גישה פייסנית זו בולטת מאוד גישתו השונה של העם היהודי לעם המדיני, כאן נעלמה הפייסנות. בעם זה מצוה הקב"ה את ישראל להלחם וללא רחמים מדוע? התשובה לכך מופיעה בפרשת פנחס.

"וידבר ה' אל משה לאמר: צרור את המדינים והכיתם אותם: כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המכה ביום המגפה על דבר פעור". 

חששם של עמון ומואב ומלכות אדום מן האימפריאליזם היהודי הינו חשש הגיוני, ועל כן אין העם היהודי מצטווה להגיב למרות איומי המלחמה. לעומתם, העם המדיני אינו מבקש להלחם בעם היהודי, אין הוא חושש מעצמתו הצבאית, הוא מבקש להחטיאו. ומכאן למדו חז"ל את העקרון "גדלו המחטיאו יותר מן ההורגו". המבקש ליטול חיים מפר הוא את האיזון האנושי שבין אדם לחבירו וגדול עונשו. המבקש להחטיא את חבירו פוגע הוא בקשר שבין האדם לאלוקיו וכבד עוונו מנשוא.

אני מודע לכך כי עקרון זה אינו מובן למי שאינו אמון על חיים רוחניים. בעולם החומרי אין ערך נעלה יותר מאשר "קדושת החיים" ועל אף שערך מערבי זה מן המוסר היהודי הוא בא, אצל אמו הורתו מופיע ערך אחד מעליו – "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו". כמעט לכל אדם יש תקנה - גם לרוצח, אולם לעומתו "החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה". 

מי שרואה בעולם הזה את חזות הכל אך טבעי הוא שיציב את ערך החיים בראש סולם ערכיו, לעומת זאת מי שרואה בעולם הזה את האמצעי הבלעדי להגיע לדביקות נצחית בבורא, ברור כי יציב את ה"מחטיאו" לפני ה"הורגו". מדוע? "שההורג - הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעוה"ב והמחטיא - הורגו בעולם הזה ובעולם הבא".

הסיבה שנטילת חיים היא מן העבירות החמורות עד שנאמר עליה "יהרג ואל יעבור" היא באשר מהווים החיים את היכולת להגיע אל הדביקות בבורא. הוה אומר – בעוד החברה המערבית רואה בחיים ערך כשלעצמם, מודדת היהדות את אותם חיים לפי הפוטנציאל הגלום בהם.

אינני מצפה מן האדם החומרני להסכים עם קביעה זו, כל שמבקש אני ממנו הוא שיבין כי כל שמבדיל בינינו הוא רק מיקומם של הערכים ולא הערכים עצמם. 

מה שישנה את מיקומם של הערכים בסולם המוסר אינו השכנוע אלא תפישת האדם את עולמו ואת מיקומו בו.