הפיתוי הוא נחש חלקלק ומפותל. הוא בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.

הפיתוי הוא נחש חלקלק ומפותל. הוא בוחר היטב את מטרותיו. זוחל לאט בלי לעורר תשומת לב, ולפתע מפתיע בנקודת התורפה.

כך ינהג תמיד. ממש כבעת התערבותו הראשונה בחיי האדם, כאשר בא לפתות את האשה. האשה אשר לא שמעה ישירות מפי האלוקים את איסור עץ הדעת, כי אם מפי בעלה, היתה בעקבות כך מטרה נוחה יותר לכיבוש.

הנחש אינו מספר על כוונותיו הסמויות. הוא מסתיר היטב את המטרה שלקראתה ברצונו להוביל. בתחילה הוא יוצר את האווירה הנוחה למזימותיו, משפץ מעט את העובדות כדי להתאימן לתכניתו. הוא מוכיח אהדה והזדהות עם הקרבן, הבאות לביטוי בדבריו המחוכמים לאשה:

"אף כי אמר אלוקים: לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג', א').

שימו לב לטכניקה: שיטות שכנוע כשל סוכן מכירות ותיק.

בדבר האלוקים המקורי נאמר מפורשות: "ויצו ה'... לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת... לא תאכל ממנו" (שם ב', ט"ז-י"ז).

דברי האלוקים הם קודם כל צו, פקודה ברורה. תחילתם בקביעה ברורה שהכול מותר. כל עצי הגן מותרים באכילה. כך משתמע מן הביטוי החוזר: "אכול תאכל", המרמז על שפע בלתי מוגבל. האיסור מתמקד בעץ אחד הניצב בתוך הגן.

אך הנחש החלקלק מטעים את דבריו באוזניה. הם מסתלפים מעט תוך כדי השיחה. כבדרך אגב, הוא מחדיר הערכה שונה למהות האיסור: "אף כי אמר אלוקים" - אמר ולא ציווה. האיסור אינו כה חמור. "לא תאכלו מכל עץ הגן", כלומר, האם כל העצים אסורים עליכם? נימת רחמנות עולה ממנו. מרחם הוא על אלו הנתונים בכבלים.

האשה מכחישה את דבריו, אולם קורטוב מהם נדבק בה: "מפרי עץ הגן נאכל" (שם ג', ב'). עתה נעלמו המילים "מכל" ו"אכול תאכל". "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוקים לא תאכלו" (בראשית ג', ג'). גם כאן כבר בוצע התיקון: לא עץ בודד הוא האסור, אלא מפרי העץ אשר בתוך הגן.

זהו הפרינציפ החוזר על עצמו במיליוני וריאציות מאז ימי קדם ועד ימינו. להתעלם מן המותר, לחשוב רק על האסור ועל המגביל, במטרה להוכיח שזו גזירה שלא ניתן לעמוד בה.

בשלב הבא זוחל הנחש עמוק יותר. האשה כבר מאמינה שבלעדי האיסור חייה אינם חיים. זאת ועוד, באיסור תלוי אושר נכסף, ורק כוונותיו הזדוניות של "המחוקק" הן המונעות אושר זה. "כי יודע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" (שם ה').

עתה הדרך פתוחה וקצרה. העץ הופך לטוב למאכל ולתאווה לעיניים. לפתע כבר לא ניתן לעמוד בפיתוי:

"ותקח מפריו ותאכל, ותתן גם לאישה עמה ויאכל" (שם  ו').

ואז, בחלוף התשוקה, נפקחות העיניים. מקסם השווא מתפוגג. העולם שונה לחלוטין. במקום התאווה עולה הכעס הנורא על הנחש המפתה, אשר כבר זחל חזרה למאורתו, ומשם אורב הוא להזדמנות הבאה.

האם כבר נתקלתם בו אי פעם?

מעובד מהספר "פרשה ופישרה"