הבה נכיר את הנחש: מתיאור התורה עולה שהנחש היה ערום מאוד. הנחש היה גם אב-טיפוס של מהלך רכיל וחורץ לשון. עניין אותו לדעת מדוע חוה אינה אוכלת גם מפרי העץ אשר בתוך הגן. הוא גם ידע לבאר שקיימת סיבה לכך שהאלוקים אסר לאכול דווקא מפריו של עץ זה, וכך הטיב לפרוט על נימים סמויים בלב חוה ודרדרה יחד עם האדם אל החטא הראשון בתולדות האנושות.

מעשיו הביאו עליו קללה. אדם וחוה שחטאו - נענשו, אולם גם הנחש לא יצא נקי.

מדוע נענש הנחש, שלא נצטווה דבר?

עונשו של הנחש היה חמור במיוחד. מלבד הגזרה שמאכלו יהיה עפר, הוא התקלל בקללה: "על גחונך תלך" (בראשית ג', י"ד). רגליו הגבוהות נקצצו בעוונו. יש בכך יותר מרמז: זקיפות הקומה מסמלת את האדם ואת מעמדו. בניגוד לבעלי חיים המהלכים על ארבע כשראשם מושפל לארץ, מהלך האדם על שתים כשראשו זקוף. יש בכך סמל למעמדו החשוב של האדם ביחס לבעלי החיים האחרים אשר על פני האדמה.

והנה, בעלי החיים מהלכים כשפניהם אל האדמה, אולם רגליהם מעניקות להם שיעור קומה מסוים. הנחש שניסה להתנשא מעבר לשיעור קומתו האמיתי, איבד על ידי כך את ממד גובה, ומאז הילוכו על גחונו. הוא נמוך בהרבה מכל שאר הנבראים, וכך נחשפת מהותו האמיתית. הוא נושף בעקבו של האדם ומטיל בו ארס. נשיכתו גורמת להרעלה המתפשטת בכל הגוף ועלולה להמית, אולם דמותו הנמוכה מוכרת לשמצה. איש אינו מתיידד עמו, הכול נזהרים מפניו, ובכל הזדמנות מנסה כל אדם לרצוץ את ראשו.

הניסיון מלמד שתהליך דומה עובר על מעמדם של האנשים בעלי הלשון. ידידות אמיתית עמם אינה עשויה להתפתח כלל. האדם הנבון סולד מקרבתם, ביודעו שאי אפשר לסמוך עליהם. היום הם מטילים שיקוצים בפלוני, ומחר הם עלולים לעשות זאת לידידיהם. מאליו מובן, שאין מי שיחפוץ בקרבתם. הגאווה היתרה היא המסגירה את פגמיהם, אולם בסופו של דבר, תתנקם גאוותם בהם עצמם ותקצוץ רגליהם.