אדם הראשון בגן עדן. אדם מושלם בעולם מושלם. אדם שכולו טוב, פנוי להתעלות, להשתלמות עצמית. אמנם היה רוע בעולם, אולם הוא לא שכן בנבכי לבו של האדם, אלא התגלם בדמותו של הנחש. רוע חיצוני שחיפש את הפירצה, את הסדק שדרכו יחדור פנימה ויכבוש את המצודה.

חיפש ומצא.

היה בגן עץ שלפירותיו היתה סגולה ייחודית – "עץ הדעת" שמו. אין זה שמו המלא, זהו גם שם מטעה. שמו המלא היה "עץ הדעת טוב ורע". לאדם הראשון היתה נטיה טבעית לטוב בלבד. כשם שקיים אצלנו תיאבון טבעי לאכול, כך היתה לו לאדם הראשון משיכה לטוב, נהייה לרוחניות. פירותיו של "עץ הדעת טוב ורע" פגעו בנטייה זו, הם יצרו בתוככי הלב התגוששות פנימית. בעקבות האכילה התלקחה מלחמה בלתי פוסקת בין הטוב לבין הרע בפנימיות הלב.

הנחש, המייצג של היצר הרע עלי אדמות, ביקש להטיל את ארסו, להחדיר את הרוע. כיצד יעשה זאת? כיצד ישכנע את האדם להתאבד מבחינה רוחנית? הנחש הערום מצא את הדרך, מצא את הטיעון שהפיל ברשתו את האדם, הגדול שבענקים. הוא לחש באוזנו: "הלוא אתה שבוי בידי נטייתך לטוב, אינך עצמאי! לא אתה המחליט, לא אתה הקובע! אכול מפרי העץ, החדר ללבך את היצר הרע, ואז - אם תחליט להיות טוב, תהיה זו החלטתך שלך. 'והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע' - עצמאיים בהחלטתכם!" מול נימוק זה קשה היה עד מאוד לעמוד. ואדם הראשון אכל...

אמנם אכל, אך איבד את עולמו.

הפך את לבו לקן של צרעות. מתפתלים בו יצרים ותאוות, נחשים שאינם נשמעים לצלילי חלילו של היצר הטוב. אכל - וגורש מגן העדן, נדרש לפלס בעצמו את דרכו בחיים. ביקשת להיות עצמאי, בבקשה, הראה נא את כוחך... האדמה הצמיחה קוץ ודרדר בדומה לפרי הבאושים שהצמיח לבו. האנושות הלכה וירדה מדחי אל דחי. קין והבל, דור המבול, דור הפלגה, חטאי סדום ותועבות מצרים...

אדם בודד שחה נגד הזרם: אברהם העברי. כל העולם ניצב מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. את כל מעייניו השקיע בטיפוח היצר הטוב - בהכנסת אורחים מופלגת, בחסד רוחני, בפקיחת עיני הבריות להאמין בבורא העולם, לבטוח בו ולהוושע על ידו. זו היתה דרכם של אברהם, יצחק ויעקב אבותינו. הם סימלו את דרך החזרה אל גן העדן האבוד, את הדרך לדרגתו הגבוהה של אדם הראשון בבראשית. התנאי הראשון בדרך זו: בטח בבוראך שבחר עבורך את הדרך הטובה והישרה, הדרך שתביאך לחיי נצח ועונג בל ישוער.