גרר - מולדת האנטישמיות הקלאסית. שם למד היהודי ששונאים אותו, שמקנאים בו על הצלחותיו. שמגרשים אותו ו...מבקשים את קרבתו. היחס הדו-ערכי כלפי היהודי בכל הדורות בא לידי ביטוי כבר בחייו של יצחק. מאז לא השתנה דבר.
היא נולדה אז, בחוצות גרר. היא, האנטישמיות הבוטה, הדורסת, שחוסר הגיונה המוחלט הוא תעודת הזהות שלה. היא יצאה לאוויר העולם בימי יצחק. יצחק, שחייב היה לנדוד בעת הרעב אל מלכות גרר הפלישתית, טעם שם לראשונה מתבשיל השנאה שרקחו בעבורנו עמי העולם במשך אלפי שנים.
ואולי משום כך הרחיבה התורה את הדיבור על ניסיונו המר של יצחק, על תגרת ידו של אבימלך מלך גרר ועל משטמת בני עמו.
"ויזרע יצחק בארץ ההיא... ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאד. ויקנאו אותו פלשתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר. ויאמר אבימלך אל יצחק: 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד'. וילך משם יצחק... ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה" (בראשית כ", י"ב-ל"ג).
מן ההתייחסויות של אבותינו נלמד את היחס הנכון לאמת ולשקר, לטוב ולרע. פרשתנו מביאה אותנו אל שורשי האנטישמיות, קורעת לנו צוהר למעמדנו בעולם ומלמדת אותנו שההיסטוריה חוזרת על עצמה באין סוף מעגלים. כי מעשי האבות סימן לבנים.
ועל כן, יצחק הגולה לגרר, מגלם את היהודי בגלויותיו, את היהודי- הנודד הנצחי. את היהודי, שבכל מקום שאליו יגיע, בכל מדינה שבה יתיישב, ייחשב לזר, בלי להתחשב במאמציו להיטמע בקרב יושביה. ואף כי זר יהיה, יצליח במעשיו ויעלה מעלה מעלה בסולם ההצלחה הכלכלית.
אך כמו היום - כן כבר אז. הצלחת הזר מעוררת את קנאת האחרים, את קנאת אדוני הארץ: "ויקנאו אותו פלשתים". הם אינם יכולים לסבול הצלחה זו, שכן, היא פוגמת בשלוות רוחם. הקנאה מפעפעת בלבם פנימה ואט אט היא מתגבשת לכלל שנאה. בתחילה היא מקננת במסתרים, אולם לאחר זמן היא הופכת גורם פעיל במערכת היחסים בינו לבינם.
וכדרכה של קנאה זו, היא חסרת היגיון. "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, בימי אברהם אביו, סתמום פלשתים וימלאום עפר" (בראשית כ"ו, ט"ו).
למה? אם אתם, הפלישתים, שונאים את אברהם ואת יצחק, גרשו אותם מארצכם וירשו את בארות המים! מדוע הינכם סותמים את הבארות וגם ממלאים אותן בעפר? לשם מה גם למלא אותן בעפר, ובלבד שתימחק כל זכר לפעילות של אברהם ושל יצחק? כלום אינכם זקוקים למים?
אולם, זו היא תכונת הקנאות האנטישמית. היא זועקת: "גם לי וגם לך לא יהיה".
שימו לב! בכל הדורות התעמולה מנסה להצדיק את שנאת היהודי. היא מצליחה לטפול עליו את האשמה שהוא עצמו אשם באנטישמיות, משום שאת הונו השיג באמצעות ספקולציה, תיווך, הלוואות בריבית קצוצה, הונאה וכדומה. והנה, מתאר הפסוק את יצחק הזורע והחופר. משמע, איש העבודה העושה את הונו ביושר. ובכל זאת, הקנאה והשנאה הן מנת חלקו עד לגירושו מן הארץ, כפי שנאמר: "ויאמר אבימלך אל יצחק 'לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם).
שוב צליל מוכר: היהודים מוצצים את לשד העם והארץ, מרוקנים אותה מכל טוב, מבריחים את הונה לחו"ל.
אולם כשיצחק רחוק מהם לאחר שגירשוהו, מתבהר מעט המבט. אז הם לומדים להבין כי שגו בגרשם את היהודי ממחיצתם. אז בוחן העם המגרש את ההתרחשויות בעין אובייקטיבית יותר. הוא מנתח את התועלת שהביא היהודי לארץ מגוריו שסולק ממנה, את התועלת שהפיקו ממנו בכל התחומים. אז שוב מחפשים את קרבתו ותרים אחר ערוצי תקשורת מחודשים עמו.
כאלה הם יחסי הדחייה והקרבה שהיו מנת חלקנו בכל ההיסטוריה. ממש כפי שבפרשתנו משכימים אבימלך ופיכול שר צבאו לפתחו של יצחק המגורש ואומרים לו: "נכרתה ברית עמך".
אך אם נדמה היה שאבימלך או עמו "חוזרים בתשובה" מיחסם הבוטה כלפי יצחק, שמעו נא את המשך דבריו בעת פגישת הפיוס: "אם תעשה עמנו רעה, כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב, ונשלחך בשלום" (בראשית כ"ו, כ"ט).
הצרת הצעדים, סתימת הבארות והריב עליהן, עד לבקשה שיעזוב את הארץ, מצטיירת בעיני המושל כ"עשינו עמך רק טוב".
צדיק גדול הוא אבימלך בעיני עצמו. מתהדר ביושרו, בכך שהעניק ליצחק מקלט לזמן מה בארצו, ולא הרג אותו.
אנו, נשואי השנאה הזאת בכל הדורות, חייבים להכיר מהו מעמדנו האמיתי בקרב האומות. אנו מצווים להבין את מהות המשטמה כלפי היהודי והיהדות. ופרשתנו מספקת לנו מסגרת זו.