האדם חי בעולם נעלם. אין הוא יודע מה יהיה גורלו, עתידו צפון ממנו ואין הוא אדון לחייו, שהרי חייו אינם נתונים להשפעתו. ב"שעת אמת", בשעה של מחשבה כנה ואמיתית, כאשר האדם מתייחד עם עצמו ומתבונן ביישותו פנימה, ניצבת חידת החיים לפניו במלוא עוזה. ככל שמתחדדת חידה זו לנגד עיניו, בד בבד מתגמדת קומתו האישית מול עולם ומלואו. העולם והחיים עצמם נדמים לו כהרים גבוהים והוא, האדם התמה, השואל וחסר התשובה, עומד במרגלות ההרים וצופה לפסגתם. עד כמה קטן הוא האדם ביחס לעולם ולחיים!
בעת כזו מלווה תחושה אחת את האדם: אכן, אין אני יודע מהי תכנית חיי ומה יעלה בגורלי, אולם חיי אינם חיי הפקר, והם אינם חסרי גורל או תכלית. גבוה מעל גבוה ניצב בורא העולם, יוצר החיים, החותך חיים לכל חי, והוא הקובע את אורחותיהם של ברואיו. אליו נשואות עיני, ובו אני בוטח, וכפי שנאמר: "בידך אפקיד רוחי".
רגש זה, רגש האמונה בבורא, הרצון להתקשר למקור החיים, הבריאות והאושר, טבוע בפנימיותו של כל אחד מבאי עולם. יש אנשים שרגש זה פועם בקרבם תדיר, ועל פיו הם מנחים את חייהם. לעומתם, מצויים אחרים שהרגש חבוי בעומק לבם, מכוסה בשכבות רבות של מחשבות חומרניות ושטחיות, המושפעות מחיי החברה הסואנים. אולם גם אצל אנשים אלו, בעתות משבר או צרה, בשעה יוצאת דופן, פורץ לפתע רגש זה את המחסומים הסוגרים עליו וזועק: "אלוקים ענני".
קשה מאד לצוות על האדם להרגיש דבר שאינו טמון בתוככי אישיותו. אמנם ניתן לצוות על עשיית פעולות ומעשים, אך עולם הרגשות חסום הוא בפני לחץ חיצוני. העובדה שהתורה ציוותה עלינו להאמין, מוכיחה שהאמונה חבויה בלבנו פנימה. רגש האמונה בה' והתלות בו טבעיים הם אצל כל אדם. רגש זה מצוי, גם אם אינו גלוי, ולכן פורץ הוא מאליו בכל עוצמתו, כאשר מגיעה השעה המיוחדת, השעה שבה מיתרי הלב נרעדים ושרים את שירת האמונה.
|
הרשם עכשיו!
