כידוע, אין דבר הניתן בחינם. ויש לשלם עבור כל תועלת שהושגה. "כל הנהנה מן העולם הזה ללא ברכה, כאילו נהנה מקודשי שמים" (ברכות ל"ה, ע"א). הנאה ללא הכרת טובה - נחשבת כמעילה. באם מכבד האדם את הוריו, אשר העניקו לו חיים, נחשב הדבר כאילו הוא מכבד את הקב"ה (קידושין ל', ע"ב). רק כאשר ביכולתו להכיר טובה להוריו מסוגל הוא להכיר טובה גם לה'. מאידך, כאשר אדם אינו מכיר טובה לאביו ולאמו, אין הוא מסוגל להכיר טובה גם לבורא, שהינו בלתי נראה. הרגשה זו הינה יסוד התורה. כאשר בא המתגייר להלל הזקן ומטרתו היתה ללמוד את כל התורה על רגל אחת, לימדו הלל: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" (שבת ל"א, ע"א). כיצד כוללת אמירה יחידה זו את כל התורה? טמון כאן רעיון יסודי: אם הענקת לעמיתך את כל סוגי החסד, ואחר כך ביקשת ממנו לעשות עבורך שירות מסויים, האם לא תגלה מורת רוח רבה אם הלה יסרב? בדומה, הבורא יצר אותך, העניק לך גוף וסיפק לך את כל צרכיך, מאיליו מובא שהנך חייב לקיים את כל דברי התורה אשר הוא מבקש ממך לקיימם. הוא נותן לך לחם, פעולה הנחשבת כנס מדהים ומסובך כקריעת ים סוף, ה' מבקש ממך רק להביע את הכרת טובתך לפני ולאחר האכילה. הוא נותן לך בית, ומבקש שתקבע בו מזוזה. הוא נותן לך ראש, ומבקש רק שתניח עליו תפילין, האם לא תעשה זאת? והרי על כל נשימה שהאדם נושם, הוא חייב תודה לבוראו. למעשה, קיימות שלוש סיבות מדוע בני אדם אינם מעריכים את החסד המורעף עליהם מאת ה'. ראשית, הנאתם מחסדים אלו מתחילה בגיל בו עדיין תבונתם טרם הגיעה לבשלות, ולכן, בזמן שמוחותיהם מסוגלים להעריך את החסדים, הם כבר כה מורגלים לחסדים אלו, עד שאינם מסוגלים לחוש הכרת טובה בגינם. הסיבה השניה: האנשים כה להוטים להשיג אושר רב יותר מהמצוי בחלקם, עד שהם שוכחים להעריך את מה שכבר נתון בידם. שכן מיד עם השגת המטרה, נושאים הם את עיניהם להשיג עוד אושר. גישתם מאופיינת בהשתוקקות מתמדת לאושר רב יותר מהמצוי עתה בחלקם. עובדה המציבה אותם במצב קבע של אי שביעות רצון. מאליו מובן שהכרת הטובה היא מהם והלאה. הסיבה השלישית: קיימת תמיד מצוקה כלשהי בחיי כל אדם, מצוקה זו מספקת לו אמתלה לחוש אי שביעות רצון, היא גם מספקת לו היתר להתעלם מהחסדים התמידיים והרבים מספור מהם הוא נהנה. שלושה גורמים אלו אחראים לאפילה המעוורת את עיני בני האדם, אינה מאפשרת להם לראות את אושר החיים ומונעת אותם מלחוש ברגש הכביר של הכרת טובה לבורא.
|