|
|
|
השאלה
|
|
מהי מעלת מידת הבושה לבניית אדם שלם?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
מידת הבושה נחשבת כסימן היכר מובהק של העם היהודי: "שלשה סימנים יש באומה זו, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים ... כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו" (מסכת אבות).
בעלי חיים אינם מכירים את מידת הבושה. גם בקרב אנשים פרימיטיביים רגש הבושה אינו מפותח דיו. ככל שעולה רמת ההשכלה והתבונה של האדם, גוברת בו גם מידת הבושה.
על פי קביעה זו נראה שהבושה היא תופעה חיובית ביסודה וקשורה באופן ישיר למעלת האדם. יתרה מזו, ללא מידת הבושה לא ניתן להגיע לרמה מוסרית כלשהי. מן הראוי להדגיש שגם המצפון אינו אלא בושה פנימית הבונה בנפש האדם מחסומים מוסריים וקווים אדומים המקשים לו לעבור עליהם. אדם שאינו מכיר את מושג הבושה, הוא אדם חסר מצפון. הבושה היא מכשיר רב עוצמה ובעזרתה מסוגל האדם לנווט את דרכו ולהגיע למטרות רצויות ואמיתיות.
מאידך, קיימת בושה שאינה במקומה. בושה זו עלולה להפריע לאדם להתקדם בדרך הרצויה. "לא הביישן למד" (אבות ב, ו), אמרו חכמינו. אם האדם אינו יודע או אינו מבין, והוא מתבייש לשאול כדי שלא לגלות את בורותו, הרי, שבגלל בושה זו, הוא ימשיך להיות בור. גם אדם הנמנע מלקיים מצוה מסויימת מפאת לחץ חברתי, כגון, כאשר הוא נמצא בין אנשים המזלזלים במצוה זו, הפסיד את המצוה.
זאת ועוד, כשם שהבושה עשויה להוות מכשיר חיובי, באותה מידה היא עלולה להיות נשק מסוכן בידי מי שעושה בה שימוש לרעה. כגון הלבנת פנים, שהיא בושה הנגרמת לזולת ברבים, נחשבת בתורה כרציחה. בתורה מובאות דוגמאות על אודות אנשים שהעדיפו למות ולא לבייש פני אנשים אחרים ברבים. גם כאשר אדם עומד להוכיח את חברו על עוול שהלה עשה, מזהירה אותו התורה שיעשה זאת מבלי לפגוע ברגשותיו של האדם שהוא מוכיחו. שמירת כבודו של הזולת והזהירות מגרימת בושה הן אבני יסוד במערכת היחסים בין אדם לחברו.
הרבה פנים לה למידה חשובה זו.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
