|
|
|
השאלה
|
|
כיצד ניתן לנצל את כוח ההרגל לעבודת הבורא?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
אנו פוגשים בתכונת ההרגל בכל צעד ושעל בחיינו. באמצעותו נלבש בגדינו ללא חשיבה, נאכל מאכלינו בלי צורך לתת פקודות מודעות לידינו, ונגיש את האוכל לפינו ללא מאמץ מחשבתי. ההרגל מאפשר לעובד יצור להפעיל מכונות בלי שיזדקק לתת פקודות הפעלה לידיו ורגליו בכל שניה מחדש. תכונה זו היא הנותנת לנו את היכולת לנהוג ברכב, ובעת הצורך במהירות, ללא סיכון יחסי לעוברים ושבים. משום שפעולות ההסעה והבלימה של המכונית מתבצעות מתוך הרגל. ההרגל הוא גם היוצר את הנוחות להשאר ולגור במקום אליו התרגלנו אע"פ שיש מקומות נוחים יותר. ללא תכונה זו אנשים היו נעים ונדים באופן קבוע כל ימי חייהם.
את ההרגל אנו מוצאים לא רק בנושאים טכניים, אלא גם בתחום המחשבתי. כל לימוד ערכי או מקצועי, מבוסס על תכונה זו. המחנך מנחה ומתרגל את תלמידו, כיצד יש לחשוב בלימוד החשבון, העברית או ההיסטוריה. המגמה בולטת במיוחד בהדרכה צבאית. פה המטרה היא אומר 'החפץ חיים' באחד ממשליו: לפרק מהחייל את אישיותו האינדיבידואלית השואלת 'למה' ולהופכו לאיש מלחמה הפועל מהר ובתגובות אינסטינקטיבית.
תחום השפעתו של ההרגל ואפשרויות ניצולו, לתועלת האדם, אינם מצויים בנושאי חולין בלבד. באמצעות ההרגל וכפי שנאמר בברכות השחר 'ותרגילנו בתורתך' מסוגל המאמין, להתעלות בעבודת הבורא יתברך ולהגיע להישגים משמעותיים. בלעדיו היה על האדם להשקיע את משאביו הרוחניים וכישוריו הטכניים באותה מצוה, בכל יום וכל רגע מרגעי חייו, ועקב זאת הישגיו הרוחניים היו מוגבלים ומספר המצוות שביכולתו לקיים היה מצומצם.
לעומת זאת, על ידי ההתרגלות בבצוע המצוה, יכול אדם להעביר את נקודת התמודדותו, לרובד מרומם יותר של העמקה וחשיבה אודות הצו האלוקי, ובשלב נוסף להשתדל ביתר שמחה ודבקות. לאחר שהסתגל לקיים את המצוה בשלמותה ולאחר שהפכה לחלק מאישיותו, יש לאל ידו להתמודד עם מצוה נוספת. כמו שניתן להתקדם בסולם המצוות באמצעות ההרגל, קיימת אפשרות להשתפר במידות, שלב אחר שלב, לקראת שלמות אישית. אדם המחליט להשתפר 'במידת החסד' נאבק באנוכיותו, המהווה אבן נגף כבדה בדרכו. אולם לכשיתחיל לסייע לזולת ילכו קושיו ויפחתו, ובעקבות הדבקות במצוה, ירכוש המסייע רגשות והבנה כלפי הזולת ויהפך ל'איש חסד'. לאחר שהשיג רגשות עדינים בהבנת הזולת, יש באפשרותו לנצל את הרגליו המעשיים והרגשיים, כדי להימנע מדיבור 'לשון הרע' המהווה ניגוד למגמה אליה התרגל – סיוע לשני. עתה משהגיע לשלב זה, הוא יכול להפנות את כוחותיו אל אפיק נוסף ולהתמודד נגד גאוותו, הנותנת לו תחושה של עליונות מעל הסובבים אותו. והם המציבים בפניו את תמרורי הדרך להעדפת עיסוק אחד על פני משנהו, וכל זאת על פי תפיסת עולמם הם.
גם תכונות – יסוד של אישיותו מקבלים כיוון ונתיב. חוברים להורים, מוריו, חבריו ואמצעי התקשורת אשר מציגים דברים מסוימים באור חיובי וגורמים לראות בהם דבר חשוב ולבלתי ניתן לפשרה, ואת האחרים בצורה שלילית ובכך הם מגמדים אותם ומביאים לדחייתם. תהליך השפעה זה משולב ומלווה בפעולות מעשיות של דרכי התנהגות החוזרות על עצמן, ומהוות את אבי בנין אישיותו של האדם.
בהשפעת הרגליו וכתוצאה מהן חש אדם בנח בעשיית הפעולה אליה התרגל, ואף יותר מכך הוא חש צורך לבצע אותה, אם הורגל אדם לעשן, הוא אכן מעתה זקוק לעישון, האבסורד שבדבר, בא לידי ביטוי נמרץ יותר כשמנסים לבחון את ההנאה שבעישון, ומגיעים למסקנה שאין בו הנאה, והוודאי לא בעוצמה שתסביר את ההשתעבדות המוחלטת לעישון, הווי אומר הדבר היחיד המקשה על הפסקת העישון, הוא ההרגל לעשן – הרגלו של הגוף לצריכת ניקוטין, ושל הריאות לחוש את העשן הנכנס לתוכן, של האצבעות להחזקת הסיגריה, ושל העיניים לראיית העשן המיתמר. כמוהו אדם שהתרגל לצריכת אלכוהול, או לשתיית קפה, וההרגל לישון דווקא על מיטתו ולשבת לאכול דווקא במקומו הקבוע. אלו הן דוגמאות קיצוניות אך בקלות נוכל לזהות חיפוש מאכלים מסוימים על פי שייכות האוכל לעדה מסוימת. וכמובן נוכל לגלות את התעניינותו של האדם במוסיקה או בספרת מסוימת לקשריו ההדוקים עמם.
כלומר: תכונת ההרגל אינה פועלת אך ורק בדומה לכוח ההתמדה הקיים בחוקי הטבע, אלא המתרגל זקוק, מצפה ואף שואף, לדברים אליו התרגל, עם רבות הימים הוא כבר אינו רואה בהם צרכים מוקנים מחוץ לאישיותו, אלא הם בעינו כצרכים אישיים ויחודיים לו שהוא רכש ובנה אותם מיוזמתו.
בורא עולם ברא את ההרגל כתכונה בעלת עוצמה רבה, משום שהיא תכונה מרכזית ומהווה את אישיותו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. לכן תכונה זו לא רק שהיא מצויה בגופו של אדם, אלא אף בנשמתו, ובמאצעותה מתבצעת ההתמודדות בין הגוף לנשמה – תפקידו של הגוף להגשים את הנשמה ותפקידה של הנשמה להנשים את הגוף – ההתמודדות שלשמה בא אדם לעולם. הגוף, מטבע בריאתו צורך דברים גשמיים: אכילה, בילויים, רכושנות, דיבורי לשון הרע. תפקידו של הגוף להרגיל את נשמתו שגם היא תזדקק לדברים אלה. הנשמה מטבע בריאתה צורכת דברים רוחניים, ועם התוצאות השפעת ההרגלים הללו, אדם מגיע לעולם הבא.
גם שם הוא מבקש להמשיך את הרגליו כפי שהורגל והתנהג בתקופת חייו עלי אדמות נפשו תבקש לאכול את האוכל שהתרגלה לאכלו בעולם הזה, וכמו כן כל דברי שנהנתה ממנו וחיפשה כאן בחיים שלפני המוות, נפשו תבקש להשיג גם שם, וזה יהא כגיהנום עבורו כשלא ימצא את כל זה. כמובן, אם הוא התרגל להתעסק בדברים רוחניים – עזרה לזולת, קיום מצוות, לימוד תורה – נפשו תבקשם גם שם. וזה יהי לו שם בשפע רב.
כיון שההרגל הוא המעצב את אישיותו של האדם, הרי אדם יכול לקבוע את עיצובו על ידי שיקבע מה הן ההתנהגויות הנכונות הנדרשות מאדם, ולאחר מכן יעשה אותם שוב ושוב תוך שהוא לומד לעומק על חשיבותן לאחר תקופה שבה ירגיל את עצמו להן אישיותו תרצה להמשיך לנהוג בהן ועל פיהן ובכך ההתנהגויות לטבע שני שלו. זו הסיבה שאנו מבקשים בתפלה "ותרגילנו בתורתך" כלומר: שהתורה תהיה הדבר המובן מאיליו של חיינו, בדיוק כפי שלאדם מובן מאיליו שצריך לאכול ולישון, ועל פי רוב הוא אינו מתלבט אם לאכול או לא וודאי שאינו צריך לשכנע את עצמו לסעוד את לבו, אלא הוא נמשך לאכול. כך אנו מבקשים שתהיה מערכת היחסים ש אישיותינו לתורה ולמצוות.
תכונת ההרגל המצויה גם בנשמתו של האדם היא למעשה תכונה נצחית, ואינה נעלמת עם מותו של האדם היא ממשיכה לפעול גם בעולם הבא שהוא למעשה המשכו של העולם הזה ושם יקבל אדם את שכרו על קיום המצוות או את עונשו ח"ו על עבירות שעבר. זאת משום שאדם שהרגיל את נשמתו להגות בדברים רוחניים – קיום מצוות לימוד תורה, תמשיך נשמתו בהרגלה זה גם בעולם הבא ושאיפתה תהיה דבקות בבורא. מאידך גיסא, אדם שצריך בעולם הזה הנאות גשמיות הרי הרגיל גם את נשמתו לאותן הנאות, בבואו לעולם האמת הוא יהיה אומלל משום שהנשמה שבאמצעותה אפשר לקבל את השכר, תמשיך לשאוף להנאות שאינן מצויות שם ונשמתו 'תקלע' (כף הקלע) בין הציפייה להנאות גשמיות שאין לספקן שם, לבין הידיעה וההבנה שתתגלה, מהן הן ההנאות האמיתיות, ועד כמה היה ניתן להנות ולהידבק בבורא, אילו נעשתה ההכנה הנכונה בעולמנו זה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
