|
|
|
השאלה
|
|
מדוע התורה מתירה לנו לאכול בעלי חיים?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת ערכים
|
לנוכח העובדה שהאדם הוא תכלית הבריאה, נמצא שכל ההוויה העולמית קיימת בזכות האדם והיא חבה לו את חייה ואת עובדת קיומה.
כאשר ברא אלוקים את אדם הראשון הוא אמר לו: "הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ... ואת כל העץ אשר בו פרי עץ ... לכם יהי לאכלה" (בראשית א', כ"ט). לאדם הראשון הותר לאכול צמחים בלבד. אסור היה לו להרוג בעלי חיים כדי להשתמש בבשרם לאכילה.
לאחר המבול הותר לנח ולבניו לאכול גם בעלי חיים: "ומוראכם ... יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ... לכם יהיה לאכלה" (בראשית ט', ב'-ג'). נשאלת השאלה: מה השתנה? אם מעשה זה לא היה מוסרי לפני המבול, מדוע לאחר המבול הפך הדבר להיתר?
נראה להסביר את הדברים על פי המהלך הבא: כלל גדול הוא: "אין דוחין נפש מפני נפש", כלומר, אין להציל את חייו של אדם אחד על חשבון חייו של אדם אחר. חכמי התלמוד התנסחו בנוסח הבא: "מה ראית להעדיף את דמו של זה על דמו של זה"? אמנם גם לבהמה יש "נפש", אך למרות זאת, מצילים את חייו של אדם על חשבון חייהם של בעלי חיים. הסיבה לכך היא שנפשו של האדם היא יצירה אלוקית מיוחדת, "צלם אלוקים", ואילו נפש הבהמה הינה יצירה פחותה יותר. עליונות זו מכריעה את הכף.
למרות קביעה זו, עליונותו של האדם ביחס לבעלי החיים אינה חד-משמעית ומוחלטת, והמתבונן ימצא ביניהם לפחות דמיון חיצוני כלשהו. לכן, לא הותר לאדם הראשון לפגוע בבעלי חיים להנאתו. כאן נותר הכלל: "אין דוחין נפש מפני נפש".
במבול נמחו בעלי החיים מעל פני האדמה; הסיבה לכך היתה כי הם איבדו את זכות קיומם, לנוכח העובדה שהם הגיעו למצב של השחתה מוסרית מוחלטת. רק אלו ששהו בתיבת נח ניצלו. הם ניצלו בזכותו של נח, הצדיק שזכותו חפפה והגנה על הברואים, בזכותו יש המשך לחיים על פני תבל.
לאחר המבול הפכה עליונותו של האדם על בעלי החיים להיות מוחלטת, שהרי זכות קיומם של כל בעלי החיים תלויה בזכות האדם. בזכותה של עליונות זו קיבלו נח ובניו רשות להשתמש בבעלי החיים ולאכול מהם. מאותה שעה ואילך הועמדה הבריאה כולה לרשות האדם.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
