|
|
|
השאלה
22/04/2014
|
|
מתי קוראים פרקי אבות ומדוע?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
בשבתות הקיץ, מן השבת הראשונה שאחרי חג הפסח ועד לשבת שלפני ראש השנה. במסכת זו אין הלכות פסוקות. כולה מורכבת מפתגמי חכמה, שהונצחו מפיהם של ראשוני החכמים, אשר רובם הגדול חיו ופעלו בתקופת בית המקדש השני.
טעם קריאת פרקים אלו בשבתות הקיץ הוא למלא בתוכן מועיל ומחנך את חייהם של האנשים בשעות אחרי הצהרים של השבתות הארוכות בימי הקיץ.
אמרות החכמים, המאכלסות מסכת זו, בכוחן לאלף בינה את לב ההוגה בהן, ולחנכו למידות טובות, ליושר ולמוסריות נכונה.
מכתמים, פתגמים ואמרות חכמה יצוקים בתרבות כל עם ובכל שפות אנוש. אך האם הצליחו לחנך, להשפיע ולהטביע חותם עמוק על חברת בני האדם? כלום שינו פתגמים אלו לטובה ובצורה גדושה את אורחותיה של החברה? האם מסוגלת קריאת מכתמים, כשעשוע אינטלקטואלי מבדר בסופי שבוע, לשנות אופי ולבנות מוסר אנושי? נוכל לראות בהם קישוט תרבותי, נופך מכובד ומעדן בשיחת רעים. אבל - לשנות אדם? נראה שרחוקה הדרך. מדוע, איפוא, נאמין שפרקי אבות יעשו זאת בהצלחה רבה יותר?
נראה להסביר את מהות המסכת.
את "פרקי אבות" לא אמרו חכמים בשעה שהבזיק רעיון מבריק במוחם וגם לא לאחר שהקדישו שעות להגות מעמיקה.
את הפרקים הללו כתבה אישיותם והתנהגותם המעשית. המכתמים הללו קרנו בפועל, מאישיות החכמים, מנשמתם שהזדככה.
כשהאדם קורא: "רבי מתיא בן חרש אומר: 'הוי מקדים בשלום כל אדם" (אבות ד') יודע הוא בבירור שזה אמנם היה אופיו של הדובר. הוא הגשים באורח חייו אימרה זו בכל רגע. על כן, הונצחה אימרה זו בשמו בפרקי המוסר היהודי. ביהדות מעריכים ומעלים על נס את המגשים, את העושה, ולא את הגאון המבריק בחידודיו. וכן נאמר: "לא המדרש עיקר, אלא המעשה".
אדם אינו מושפע לטובה (לרעה כן!) מסיסמאות, ולוּ המבריקות ביותר. אולם, ההתבוננות באישיות מוסרית, המגשימה בפועל ובמוחש את אמונת לבו, משפיעה גם משפיעה. עוצמתה של הדוגמה האישית, הניצבת בפנינו, מולידה את הרצון לחיקוי ואת הנסיון להיות כמוהו.
ההוגה בדבריהם של חכמי המשנה, יודע שהוא מצוי בחברת מגשימים מן האיכות הגבוהה ביותר. האדם בטבעו אוהב לחקות מצליחנים. גם מצליחנים בתחום המוסרי. כך נוצר הסיכוי שאגב קריאה ועיון בפרקים אלו, ידבק גם בקורא משהו מרוחניותם המזוככת, מאצילות נשמתם, מעדינות הליכותיהם ומאיכות ערכיהם.
משניות רבות פותחות בסגנון: "הוא היה אומר", כלומר, התנא שמפיו מצטט עתה הפרק מיקבץ אמרות, לא אמר את דבריו בפיו דווקא. אלא בהתנהגותו. "הוא היה אומר". פירושו, כל ישותו "אמרה" את הדברים החשובים המוזכרים בשמו. התלמידים עקבו אחר הליכות רבם, בדקו היטב את אורח חייו ושמו לב שסגנון התנהגותו הוא זה שהצמיח את המשפט שנקבע בשמו במסכת זו. ועל כן, בכוחו להשפיע ולעצב גם בני אדם נוספים.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
