|
|
|
השאלה
|
|
האם היהדות אינה מכירה בחופש הפרט?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
חופש הפרט נתפס בעיני רבים מהחברה כ"זכותי לעשות ככל העולה על רוחי ללא שמישהו יתערב לי או יבקר את מעשי".
נתייחס לסופו של המשפט ונתבונן ביכולתו או ברצונו של הפרט להקשיב לביקורת או לקבל תוכחה.
מאז ומקדם לא אהבו האנשים לקבל תוכחה וביקורת. הנביאים כבר התריעו על תופעה זו: "שנאו בשער מוכיח" (עמוס ה', י'), העם אינו אוהב את המוכיחים הניצבים בשער העיר. אולם דומה שעדיין לא היה דור כדורנו שבו התוכחה הינה כה רחוקה מתודעת הבריות.
עינינו רואות בתקופתנו את התגשמותם של דברי חז"ל שחזו את העתיד, כי בתקופה שלפני בוא המשיח תהיה התרחקות רבתי מן התוכחות. ניתן בהחלט לשייך תופעה זו להשפעת התרבות המערבית, המטילה את רישומה כמעט על כל פינה בחיינו. אחד מתווי האופי הבולטים של תרבות זו ונושאי דגלה הוא העיקרון ה"מקודש" ש'איש כל הישר בעיניו יעשה', ואין רשות לאדם להתערב בענייניו של זולתו או להביע הסתייגות מהם.
התרבות המערבית מסתייעת רבות ברעיון הדמוקרטיה שהפך גם הוא לערך "מקודש". אמנם במידה מסויימת מסכימה גם הדמוקרטיה להגבלת זכויות הפרט, בעיקר כשהם פוגעים בחברה או בזולת, אולם אם מאן דהו חוטא ושוגה בתחום שבין אדם לעצמו או בתחום שבין אדם לקונו, על פי העיקרון הדמוקרטי זוהי "זכותו", ואין לאיש סמכות להוכיחו או למונעו מכך. השאלה שיש בה התרסה רבה (שמות ב', י"ב): "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו?" שנשמעה בעבר הרחוק רק מפי אנשי שוליים כדתן ואבירם - הפכה בימינו לאחת הסיסמאות ה"מתקדמות".
בחברה דמוקרטית מקובל שכל אדם חי לפי ה"אמת" שהוא מכיר ומאמין בה. איש אינו זכאי לבקרו או להוכיחו על "אמיתתו". אולם אם נבחן היטב הנחה זו, נמצא שמשמעותם של הדברים היא מתן לגיטימציה גם לפריקת עול ולהתרת הרצועה. שיטה זו מאפשרת לכל אחד להמשיך ולשגות באיוולתו.
אנשים אינם אוהבים לשמוע ביקורת. בדרך כלל מתקבלים דברי הביקורת בצורה שלילית. מי שמוכיח את חברו ואומר לו בגלוי את אשר בלבו, יגרור שנאה על עצמו. המוכיח יתקבל כמתנגד לזולתו ואפילו כמעוניין להכשילו. לעומת זאת, מי שמשבח את הזולת ומחניף לו, הוא 'משלנו'; הוא האוהב האמיתי, שהרי הוא עומד לימיננו בכל עת ומוצא תמיד מאה טעמים להצדיק אותנו.
דאגה מעושה זו לחופש הפרט והכרתו כערך עליון בפני עצמו, לא די שאין בהן לא כיבוד הזולת ולא ביטוי למידות נאות, אלא הן מהוות מרשם בדוק להפקרות ולפריקת עול. פלוני מוכן להעלים עין מפגמים בולטים המצויים באישיות מסויימת, ובלבד שהלה לא יפריע לו להמשיך בעשיית העוולות שהוא עצמו קשור לעשייתן.
דרישות התורה שונות הן לחלוטין. חיוב התוכחה נובע דוקא מתוך אהבת ישראל. ביסוד מצות התוכחה מונחת ההכרה ש"כל ישראל ערבין זה לזה". פגמו של הזולת הוא גם הפגם שלי, ואיני יכול להתעלם ממנו. אם אדם אינו מוכיח את רעהו, אין הדבר נובע מתוך עודף אהבת ישראל או מעדינות נפש, אלא מהעובדה שהוא מתייחס לרעהו בשויון נפש, לאמור: 'ינהג הלה כפי שינהג, יכשל וגם ימעד, ובלבד שאני את נפשי הצלתי'. יש כאן ביטוי חמור של אנוכיות! אמנם הדוגלים בדמוקרטיה משתדלים ליפות את שיטתם ולהציג אותה כשיטה אידיאולוגית החפה מחסרונות, אולם יש לדעת שביסודה של שיטה זו מונחת האנוכיות הקטנה.
בעיני התורה ההיפך הוא הנכון. נציין דוגמה מהחיים: מי שרואה את ידידו חולה הסוכרת אוכל עוגת קרם, לא יניח לו לעשות זאת, ובודאי שלא יעודד אותו להמשיך בכך. הוא ינסה בכל כוחו להניא אותו מסיכון בריאותו. מי שמושיט ביודעין ממתק לאדם סוכרתי, אינו נחשב לאוהבו, אלא לאויבו בנפש.
באותה מידה, כשאדם נכשל במעשה שלא יעשה ומסכן את עצמו מבחינה רוחנית, חייבים להוכיחו ולהחזירו למוטב, כי נזק שנגרם לגופו של אדם הוא זמני בלבד, ואילו נזק רוחני פוגע בנשמתו של האדם לנצח נצחים.
בתורה נאמר: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י"ט, י"ז). התורה כרכה את שתי המצוות יחדיו. אחד הביטויים של התרחקות משנאת הזולת היא התוכחה. האהבה האמיתית היא האהבה האיכפתית, גם אם היא מחייבת צעדים לא נעימים הניראים כלפי חוץ כהפך האהבה. חשוב לדעת שהתוכחה האמיתית באה מלב אוהב..
למרגלות הר סיני נשבענו לשמור אמונים לתורה ולמצוותיה. עקרון הדמוקרטיה אינו מקודש, ניתן לבקר אותו ואף לקלף ממנו שכבות שונות שאינן תואמות את דרכה של היהדות. השפל שהגיעה אליו האנושות לנוכח חוסר הבלמים ואובדן הקווים האדומים מחייב בניית מסגרת חיים שונה, שבה מושם דגש על הבקורת הבונה והחיובית ועל שליטה עצמית המונעת התדרדרות.
מכאן נגיע למסקנה מפתיעה, אך אמיתית. החברה הישראלית רגילה להאשים את המוחים על חילול שבת ועל יתר העבירות הנעשות בפרהסיה כבדלנים מתנשאים, וכאנשים החיים בתוככי 'בועה אטומה' ואינם מתחשבים בצרכים של החילוניים. למעשה ההיפך הוא הנכון. המחאה נובעת מאיכפתיות, מתחושת אחווה, מצער על חלקים מהעם התועים בשדות זרים!
דומה שהיה נוח בהרבה לאותם מוחים להסתגר בפינתם ולא להתייחס למעשי זולתם, אולם דווקא תחושת השייכות והאחווה היא המוציאה אותם לרשות הרבים. ניתן אולי לא להסכים לדרך זו, אולם חשוב לזהות את מניעיה.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
