|
|
|
השאלה
|
|
מהי חירות רוחנית וכיצד מגיעים אליה?
|
|
|
|
|
שמור למועדפים
|
|
|
|
תשובה מאת זאב גרינוולד
|
תפיסת העולם היא כי חירות משמעותה שחרור מכל עול, נטל והשתעבדות. העולם כולו שואף לחירות, וגם נפש האדם מחפשת בטבעה דרכים להשתחרר מעולו של הזולת.
יהודי מאמין יודע כי לגביו קיימת משמעות שונה לחלוטין למושג 'חירות'. לרחוקים מעולמה של תורה נדמה כי יהודי המקפיד על קלה כבחמורה, הוא אדם אומלל, הנתון תחת סד של עול ושעבוד, בעוד שהם, המשוחררים מעולה של תורה, מאושרים כציפור דרור, בהיותם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם בלי מגבלות.
רבותינו לימדונו כי 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה', ואילו כל האחרים, עבדים נרצעים הם ליצריהם, לתאוותיהם ולתשוקותיהם. היהדות היא 'חוויה של שליטה'. היהדות היא דרך לקביעת גבולות.
אין עוררין על העובדה שהעדר גבולות הוא בעייתי. במצב של חופש מוחלט מאבד האדם שליטה, וגם חש אשמה ובלבול. התורה האלוקית קובעת גבולות של מותר ואסור. היא מאפשרת חופש בתוך המסגרת, ואין הנאה גדולה מזו. אין כמו שמירת מצוות המעניקה ייחודיות לאדם. אין סיפוק גדול מאשר היכולת לעמוד במטלה זו בהצלחה.
כל מי שרוצה להשיג דבר מה בכל תחום שהוא, חייב להתאמץ. התמודדות להשגת מטרה נעלה אינה עונש ומקור לאומללות, אלא התמודדות חיובית, שיש בה קשיים, אבל גם סיפוק.
הגדרתו של האדם כ'בעל בחירה' אינה בשל יכולתו לעשות ככל שעולה על רוחו. כל בעל חיים עושה ככל העולה על רוחו, ואין לאדם העושה כל אשר יחפוץ יתרון עליו. מעלתו הייחודית של האדם היא שיש ביכולתו להתנגד למה שעולה על רוחו. ביכולתו לשלוט על יצריו ולנתב את חייו לנתיב הנראה לו. לא הנסיבות מכתיבות את חייו אלא הוא זה המפלס את דרכו בין הנסיבות. מצב של חופש מוחלט, היעדר מגבלות כובלות, הוא אנטי-תיזה למהותו של האדם.
החברה האנושית המבקשת לבנות חברה טובה יותר, סוברת לעשות זאת באמצעות השחרור מכבלים, אבל התוצאות העגומות של ההידרדרות האנושית מעידות על כישלונה הנחרץ של תזה זו. רק בורא העולם המכיר את נבכי נפשו של האדם, יכול להעניק את המתכון המפורט לניהול אורח חיים המביא את האדם לידי שלימות וסיפוק, וגם לחירות אמיתית!
החברה האנושית מושתתת על תלות בין איש לרעהו ועל יחסי גומלין. בחיי האדם מצויים גורמים חיצוניים מסוג זה לרוב; אילוצים משפחתיים או כלכליים המתנגדים לדרכו המצפונית של האדם ועוד, אולם יש לדעת שהגורם הקרוב ביותר אל האדם הוא יצרו הרע, כלומר, דחפיו הפנימיים שלו עצמו. חירות אמיתית מתחילה בהשתחררות מכבלי האנוכיות המכתיבים לו בעל כורחו את דרכו בחיים.
יכול אדם להיות עשיר כקורח, שליט על חצי עולם, ולמרות זאת להישאר עבד נרצע של עצמו. לדוגמה, חיים בעולם אנשים שצברו הון כה רב, עד שלא יספיקו לכלותו כל ימי חייהם, אך אין הם מסוגלים ליהנות ממנו, משום שתאוות הבצע מעבירה אותם על דעתם. במקום לעצור, לנוח וליהנות, הם ממשיכים במרוץ אין סופי אחר המיליון הנוסף או אחר עמדת כוח נוספת. הם אינם חסים על בריאותם או על משפחתם. מרוץ אין סופי זה אינו מגיע לקו הסיום כל עוד הם חיים.
מיהו איפוא בן חורין? אדם המסוגל לומר ליצרו ודחפיו: "עד כאן", אדם היודע להסתפק במה שיש לו, בין רב ובין מועט, אדם החי את חייו הפנימיים, את חייו שלו.
במאות השנים האחרונות השתחררו מיעוטים רבים ברחבי העולם מהעול המשעבד של מדכאים עריצים. אולם תנועות השחרור הללו נושאות אופי פיסי בלבד. העבדות הרוחנית שולטת עדיין בכיפה של האנושות. עבדות רוחנית זו משעבדת בפרך את מהותו של האדם, את רוחו, את האדם שבו.
למעשה, גרוע הוא שעבוד הרוח יותר משעבוד הגוף. גורם המשעבד את האדם מבחינה גופנית הינו מוגבל מעצם טבעו, בעוד ששעבוד רוחני הינו כמעט בלתי מוגבל. הוא משתלט לא רק על מעשי האדם, אלא גם על דיבורו ואף על הגיגיו ועל הלך מחשבתו.
העבדות הרוחנית משעבדת את עיקרו של האדם, את נשמתו. מאידך גיסא, יכול אדם להיות משועבד מבחינה גופנית, ואף על פי כן יוכל לשאת עליו את התואר "בן חורין", וזאת אם תהיה רוחו משוחררת ובלתי תלויה.
ההיסטוריה של עמנו מכירה אישים דגולים שנחבשו והושמו בבתי כלא. דוגמה קלסית לכך היא התנא רבי עקיבא שהושב בבית הסוהר (ברכות ס"א, ב'). בימי הביניים ידוע על המהר"ם מרוטנבורג, שנאסר ואף נפטר בבית הכלא. גם בדורות מאוחרים נאסרו אחדים מגדולי ישראל בבתי סוהר, ביניהם בעל ה"תניא", רבי ישראל מרוז'ין ועוד. הם נותרו בני חורין בכל מצב. לא ניתן היה לשלול מהם את חירות נפשם, ומאסרם לא הפכם לאסירים. ניתן לומר שרבי עקיבא לא ישב מעולם בבית האסורים. אמנם גופו היה שם, אך הוא מעולם הוא לא הזדהה עם גופו, הוא נותר תמיד בן חורין.
מבחינה פנימית החירות הרוחנית היא החירות העילאית ביותר שאליה מסוגלת נפשו של אדם להגיע. חירות ייקרא לה, משום שדרכה מתאחד האדם שבאדם, כלומר נשמתו, עם מקורה העליון.
אמנם גם לאותו בן חורין יש מגבלות, ואין הוא עושה ככל שיחפוץ, אולם זה אינו שעבוד, כי אם סדרים שאדם קובע לעצמו לשם קידומו ותועלתו. לעומתו, אדם שאינו חפץ במגבלות כלשהן, מורה על היותו עבד ליצריו, והוא שבוי בידם. הקללה שבה נתקלל כנען: "עבד עבדים יהיה לאחיו", היתה פועל יוצא של מעשיו שהביעו הפקרות, והצביעו על כך שבפנימיותו הוא עבד עבדים ליצריו הבלתי מרוסנים. לעומת זאת, כאשר מוטלות הגבלות על גופו של האדם, כדי שרוחו תהיה חופשית להידבק במקור חייה, זהו שיאה של החירות.
רבי יהודה הלוי ניסח את הדברים בשירו המפורסם : "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו חופשי. על כן בבקש כל אנוש חלקו, 'חלקי ה'' - אמרה נפשי".
לא באנו לזלזל, חלילה, בערכה של חירות הגוף. גם לה נודעת חשיבות על פי השקפת התורה. אלא שחובתנו להעריך כל מושג ולבחון אותו בקנה מידה תורני. ללא ספק, קיימת השפעת גומלין בין הגוף והנפש. כשהגוף עייף, גם הרוח אינה יכולה לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתה, ואילו כשהגוף אינו מקבל את מזונו המתאים, פורחת הנשמה ממנו. התורה אינה מטיפה להסתפקות בחירות רוחנית ולהסכמה לשעבוד גופני. השעבוד של אבותינו במצרים גרר בעקבותיו גם שעבוד רוחני של השתקעות במ"ט שערי טומאה. ומאידך, היציאה מכור הברזל ממצרים היתה קרש קפיצה להגיע לעצמאות רוחנית, שבאה לשיאה למרגלות הר סיני.
|
|
|
|
|
|
|
הרשם עכשיו!
