על מה אנו נידונים בראש השנה?

המדרש מתאר לנו בפרוטרוט את מעשיו של האדם הראשון מרגע בריאתו ועד שילוחו מגן עדן.

בשעה הראשונה תיכנן הקב"ה את בריאת האדם, שניה התייעץ עם מלאכי השרת, בשלישית כינס את עפרו, ברביעית גיבלו, בחמישית ריקמו, בשישית עשאו גולם, בשביעית זרק בו נשמה, בשמינית הכניסו לגן עדן, בתשיעית חטא ובו ביום נדון, ויצא בדימוס (כלומר, שזכה בדין). אמר לו הקב"ה: זה סימן לבניך. כשם שעמדת לפני בדין ביום זה, ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות עומדים לפני בדין זה ויוצאים בדימוס.

לכאורה קשה והלא אדם הראשון יצא חייב בדין הקב"ה גירשו מגן עדן ואמר לו: "בזעת אפיך תאכל לחם". אף האדמה נתקללה בעבורו, ואם כן מה הכוונה: "ויצאת בדימוס"? המטרה היא להראות את התועלת היוצאת מדין שמים. עונש בני אדם בא ללמד את החוטא, שיירתע מלשוב על מעשיו, אך אין מטרת עונשם לתקנו ולהיטיב את דרכיו. לא כן דין שמים, מטרתו להעמיד את האדם בדרגה שבה יהיה מסוגל לתקן את מצבו.

אדם הראשון טרם חטאו היתה בחירתו בין אמת לשקר ולא בין טוב לרע. הוא לא השיג את הרע כמציאות כלל. הוא ידע בידיעה ברורה שהרע אינו אלא שקר ודמיון, והאמת היא המציאות המוחלטת. ידיעה אחת היתה לו: באמצעות אכילת עץ הדעת ניתן יהיה להשיג ולהבין את מציאות הרע. אדם הראשון רצה להגביר את כוח הבחירה שלו, על-ידי ירידה למדרגה רוחנית נמוכה יותר, כדי שיוכל להגדיל כבוד שמים בעומדו בנסיון מתוך הסתר פנים עמוק יותר.

אך היה עליו להבין שאין להמרות את ציווי ה', כי "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כ"א, ל'). מחשבה זו שאפשר לשנות מדברי ה', באה מחוסר ידיעת שלימות ייחודו של ה', מחוסר ידיעה שאי אפשר להפיק תועלת מעשיה נגד רצונו של ה'. המאמין השלם יודע כי אין דבר אחר מלבד ציוויו של הקב"ה, וכיון שנצטווה שלא לאכול, חייב הוא להאמין שאין זולת זה מאומה.

לאחר שלא עמד בנסיון, דן אותו הקב"ה, והעבירו למסגרת אחרת של אמונה. הוא הוכנס לעולם שבו עליו לעמול עבור לחמו, כמו שנאמר: "בזעת אפיך תאכל לחם... וקוץ ודרדר תצמיח לך...". מעתה נסיונו הוא להימצא בתוך הסתר הטבע, ולאחר עבודה רוחנית מקיפה לקבוע בנפשו את האמונה. לדעת שלמרות כל ההשתדלות – הכל מה'. אם יעמוד באתגר החדש בהצלחה, הכל יבוא על תיקונו.

הקב"ה החפץ בתיקון האדם רואה לאחר החטא את המוות כהכרחי. אילו נשאר האדם בגן עדן והיה חי לעולם, היה נשאר בפגמו הראשון ולא היה מגיע אל תיקונו. לכן, נשלח האדם מגן עדן. "אדם הראשון יצא בדימוס", פירושו שעצם הדין שדנו הקב"ה היה עבורו חנינה, כי בכך ניתנה לו אפשרות לתקן את אשר עיוות.

בכל שנה ושנה, עם תחילת השנה החדשה, דן הקב"ה את מעשי האדם בשנה שחלפה, ולפי זה נקבעת עבודתו בשנה הבאה, עבודה שעל ידה יוכל להגיע לשלימות תפקידו בעולם.