מהי הבקשה היחודית לימים הנוראים?

אחת הבעיות המרכזיות שבן דורנו מתחבט בהן היא בעיית הפחד. האנושות סובלת במידה זו או אחרת מפחדים שונים. יש שפחדיו סובבים סביב עניינים חומריים, ויש שנושא הפחד שלו - הוא כבודו ומעמדו. תופעת הפחד מאובחנת כבר אצל תלמידים צעירים היראים מכשלון במבחן, ואילו אצל המבוגרים הפחד הוא מפני אובדן מקור פרנסה וכדו'. אדם עצמאי חושש מפני העסק המתחרה, ואילו עובד במפעל ירא פן יפוטר מעבודתו או שמא יבקש עובד אחר לרשת את תפקידו או להתנכל למעמדו. באם האדם התעשר והתברך בהון, הוא מתיירא פן יתרושש בעקבות משבר עולמי או מפולת שערים בבורסה. מלבד זאת, אופפת את כל בני האדם יראה רבתי מפני מחלות באשר הן.

בראש השנה, ביום "הרת עולם", מתייצבים כולם לפני הבורא ומבקשים ממנו שישליט את פחדו על כל בני האדם. במבט ראשון ושטחי, משמעות הדברים היא, שאם בכל זאת נמצא אי שם בעולם אדם הנמלט מאימת כל הפחדים שהוזכרו לעיל, מתחננים אנו לפני ה' שגם אדם זה יכנס לכלל הפוחדים, ואף הוא יתיירא. אך נשאלת השאלה: האמנם זוהי שאיפתנו המרכזית? האמנם זוהי משאת הנפש העיקרית שעליה אנו מתחננים? כלום רק פחד זה חסר לאנושות המעונה והמפוחדת?

התבוננות נוספת מורה לנו שההיפך הוא הנכון. היראה הגדולה מפני הקב"ה היא היא תקוות האנושות. רק היא זו העתידה לשחרר את בני האדם מכל פחדיהם, הגדולים והקטנים.

אדם הנמלט כל עוד נשמתו בו מאימת לסטים הרודפים אחריו, האם באותה שעה יחשוש פן תפגע בו דבורה ותעקצנו או שמא יתלכלכו בגדיו מאבק הדרך? יתכן שבזמנים כתיקונם, דעתם של אנשים נתונה לזוטות מעין אלו, אולם כאשר מדובר בפיקוח נפש, הפחד האימתני מפני הלסטים מעמיד בצל את כל שאר הפגעים, עד שלא נותר מקום לחשיבה אודותם. אותם שהצליחו בחשכת לילה לנוס מן הגיטאות או לקפוץ מרכבות המוות, יאשרו זאת.

בראש השנה וביום הכיפורים אנו מתפללים על תקנת העולם. שואפים אנו בכל ליבנו שכל הפגמים המצויים בעולמנו יתוקנו, שיתחילו לשרור בעולם סדרים נאותים, כפי שאמנם ייעד הקב"ה לאנושות כולה בתחילת בריאת העולם. דוקא היראה מפני ה', מלכו של עולם, היא השער למחוזות האושר.

זאת ועוד, ראש השנה הוא יום חידוש הבריאה. מדי שנה אנו שבים אל אותו יום קדום עם סגולותיו והיבטיו הרוחניים. בכל שנה ושנה חוזרת ונשנית ביום זה בריאת העולם. כשם שלפני הבריאה הראשונה שקל הבורא, כביכול, האם לברוא את העולם? כך בכל שנה הוא שוקל מחדש האם לברוא את העולם לשנה נוספת.

אופי שיקול הדעת מושתת על אופי השיקול בעת הבריאה הראשונה. בבריאת העולם נברא כל פרט בהתאם למטרה שהוצבה לו מראש. גם עתה בראש השנה חוזר הקב"ה ושוקל: א) האמנם כדאי לחזור ולברוא את העולם? ב) האם כל אחד מבאי העולם יוכל למלא את התפקיד המיועד לו? הדיון במצבו של כל יחיד ויחיד הוא דיון נפרד ואישי. אם התשובה לשתי הנקודות הללו - חיובית, ממשיכים לדון אלו כלים יוענקו לנברא כדי שיוכל להפיק מהם את מירב התועלת המיוחלת.

בחלוקה זו כלולים: בריאות, אושר משפחתי, הצלחה בעניינים כספיים, הצלחה במישור החברתי ועוד. אנו, שראייתנו מוגבלת, אין לנו אפשרות כלשהי להבין כיצד נערכת חלוקה זו. לעתים אנו אפילו עלולים לשאול: מדוע פלוני זוכה לעשירות ואילו אחרים, צדיקים ממנו, סובלים מקשיי פרנסה? נוסף לכך, איננו יודעים מה טומן לנו העתיד בחובו, ומשום כך, אין אנו מבקשים בקשות מפורטות: "תן לנו עושר", "תן לנו כבוד"; שהרי אין זה מן הנמנע, שדוקא אלו יהיו לנו, חלילה, לרועץ.

מהי בקשתנו האמיתית?

לכל נברא ניתן תפקיד בבריאה. כל אדם זכאי לקבל את כל הדרוש לו למען מילוי תפקידו, אך בתנאי שמטרת חייו בעולם היא כדי למלא את השליחות שייעד לו הא-ל.

כך נצהיר בראש השנה: בורא עולם הוא מלך מלכי המלכים, המלך היושב על כסא רם ונישא". כלומר, אתה השליט הכל יכול, המנהיג את העולם וקובע את גורלו, ואנחנו נתינך הממלאים את פקודותך. חפצים אנו להמשיך בתפקידנו, לכן, אנא, הקצב לנו את כל הדרוש לנו, כדי שנוכל לעבוד אותך בנאמנות ללא דאגות וללא הפרעות.

כאשר מבקשים מתנות שמים לשם שמים, מתקבלת הבקשה באהבה וברצון.