מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

התורה לא נתנה טעם למצוות תקיעה בשופר. בתהלים נאמר (פ"א, ד'): "תקעו בחדש שופר... כי חק לישראל הוא". חוק פירושו דבר ללא טעם הגלוי לבני האדם. יחד עם זאת טעמים שונים ניתנו למצוה זו, והם מוסיפים נופך, ענין ועומק לקיום המצוה.

הרמב"ם בהלכות תשובה כותב: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, עורו ישנים משנתכם, ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה... אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן ושוגים כל ימיהם בהבל וריק... הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם...".

השופר לא בא לעורר את אלו המכחישים את האמת, ובודאי לא את אלו הנלחמים מולה, אלא את אלו "השוכחים את האמת". הסיבה לשיכחה, כי הם שקועים "בהבלי הזמן". השופר מיועד לאלו השקועים בהבלים, אלו שהתאוות הם מרכז חייהם, אלו השוכחים את העיקר.

להזכיר מעמד הר סיני

טעם אחר הוא להזכיר את מעמד הר סיני, שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד". במעמד התקיעה נקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו בהר סיני: "נעשה ונשמע".

בעל "קדושת לוי", רבי לוי יצחק מברדיטשוב, מטעים את הדברים במשל:

מלך יצא ליער לצוד ציד. הוא נכנס לעומק היער ולא מצא את הדרך לשוב לביתו. פגש כפריים ושאל אותם מהי הדרך כדי לצאת מהיער. הללו לא ידעו מה להשיב לו, כי לא הכירו את הדרך. לבסוף מצא איש חכם ונבון שהראה לו את הדרך. מצא החכם חן בעיני המלך, ובחזרתו לארמון נישאו מעל כל שרי המלוכה. הלבישו בבגדים יקרים, ואת בגדיו ציוה להכניס לבית גנזיו.

לימים חטא האיש למלך. קצף עליו וציווה את שריו, היושבים ראשונה במלכות, לשפוט את האיש, כדין מי שעובר על מצות המלך. נפל הלה לפני המלך, ביקש והתחנן לפניו שלפני גמר דינו ייתן לו רשות ללבוש את הבגדים שהיה לבוש בהם בשעה שהוציא את המלך מן היער. נאות לבקשתו. כאשר לבש האיש את הבגדים הללו, זכר המלך את החסד שעשה עמו האיש, כאשר החזיר אותו לארמונו ואל כס ממלכתו. נכמרו רחמיו עליו ונשא חן וחסד לפניו, סלח לו על חטאתו והשיבו על כנו כבתחילה.

הנמשל: בשעת מתן תורה פנה הקב"ה לכל אומה ולשון שיקבלו את התורה ולא רצו, ואנחנו קיבלנוה בשמחה גדולה, עד שהקדמנו נעשה לנשמע. קיבלנו עלינו עול מלכות שמים והמלכנו אותו למלך עלינו... עתה פשענו ומרדנו בו, ובראש השנה אנו יראים מיום הדין אשר בו שופטים על כל נעלם... לכן, אנו תוקעים בשופר כמו בשעת מתן תורה, וכמו שכתוב: "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", כדי להזכיר זכות זו שעבורה ימחל לנו על עוונותינו ופשעינו, ויכתבנו לחיים טובים וארוכים.

המלכת ה'

טעם נוסף לתקיעה בשופר הוא: "מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה את העולם ומלך עליו, וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם, שתוקעים לפניהם בחצוצרות ובקרנות. וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה".

בראש השנה, הקדוש ברוך הוא מתגלה בבחינת מלך על עולמו. על כן, זוהי השעה הראויה להתפלל לפניו שתתגלה מלכותו, שתיכנס יראתו בלב ברואיו, ויכירו כולם את האמת וישתעבדו לקדושת מלכותו.

ישנה מדרגה גבוהה מזו: המלכת המלך באהבה, כאשר הלב אינו מרגיש כלל הכרח וכפייה מבחוץ, אלא עיקר רצונו הוא למלא את רצון המלך. כל הרצונות האחרים בטלים כלפי רצון זה, שלא יישאר בלב מאומה זולת השאיפה למלא את רצונו באהבה.

מידה זו של ביטול כל הרצונות לקב"ה עד כדי מסירות נפש, שורשה באהבת אברהם אבינו, אשר עקד את יצחק בנו על גבי המזבח למען שמו של ה'. בכך הוא נטע בנו מידה עליונה זו. לכן, בראש השנה, ביום שבו תינשא מלכותו, מזכירים אנו את העקידה, שהיא הסמל של מסירות הנפש בכל הדורות. אמר הקב"ה: "תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקידת יצחק". לרמז על קבלת עול מלכות שמים, שפסגתה היא מסירות נפש גמורה למען ה'.

"אשרי העם יודעי תרועה"

מצווה זו, עניינה טובת עם ישראל שיזכו בדין. וכך אמרו במדרש (ויק"ר כ"ט, ד'): "אמר רבי יאשיה, כתיב 'אשרי העם יודעי תרועה', וכי אין אומות העולם יודעות להריע? כמה קרנות יש להן, כמה מיני חצוצרות יש להן וגו', ואתה אמרת 'אשרי העם יודעי תרועה'? אלא שישראל מכירים לפתות את בוראם בתרועה, והוא עומד מכסא הדין לכסא רחמים ומתמלא עליהם רחמים".

מעשה בבעל תוקע שהמיר את דתו ועלה לגדולה להיות בין המנגנים למלך. יום אחד התפאר המומר כי יודע הוא לתקוע בקרן, קולות מיוחדים אשר לא שמעום מעולם. התחיל לתקוע תקיעה ושברים ועלתה בידו, ביקש להריע ולא עלה בידו. נבהל מאוד, כי היה בעל תוקע מנוסה, ומעולם לא קרה לו דבר זה. חזר לביתו בפחי נפש, ושוב ניסה בביתו, וגם הפעם לא עלה בידו.

גמר בלבו לעלות אל הרב ולשאלו. כשנכנס אל הרב רבי אברהם יכיני, אמר לו מקרא מלא הוא: "אשרי העם יודעי תרועה", לא נאמר תקיעה ושברים, רק תרועה. סגולה זו לא ניתנה אלא לישראל, שהתרועה מעוררת רחמים. התקיעה שהיא נגד אברהם, יש בה אחיזה מצד ישמעאל שיצא ממנו. וכן השברים שהם כנגד יצחק, יש להם אחיזה מצד עשיו. ואילו התרועה שעיקרה כנגד יעקב, אין להם בה שום אחיזה. וכן הוא אומר (במדבר כ"ט, א'): "יום תרועה יהיה לכם" - לכם ולא לאומות העולם.

כשמוע המומר את דברי הרב, נמס לבו בקרבו, וחזר בתשובה שלימה. ושב אל כנו לתקוע כבתחילה.

"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול"

הטעמים האחרים לתקיעה בשופר קשורים לגאולה העתידה. אחד הטעמים, להזכיר את קיבוץ נידחי ישראל, כמו שנאמר (ישעיה כ"ז, י"ג): "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים". הטעם השני, להזכירנו את תחיית המתים ולהאמין בה, שנאמר (שם י"ח, ג'): "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו וכתקוע שופר תשמעו".

וכן אמרו במדרש: "אמרתי לכם תקעו לפני בשופר של איל בראש השנה, כדי שתזכו לשמוע קול שופר גדול שבמרום שאני תוקע בשבילכם, ואקרא לכם דרור לבוא ולאסוף את נדחכם לירושלים". הדבר יתממש במלואו בעת הגאולה העתידה, כאשר "תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" (ישעיה י"א, ט'). זאת צריכה להיות עיקר מגמתנו בעבודת היום, וכפי שנאמר: "עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר" (תהלים פ', ג').

תפילתנו שבקרוב תתגלה מלכותו של ה' על כל יושבי תבל, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו, ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, והיה ה' למלך על כל הארץ".