מדוע קוראים לראש השנה יום תרועה?

הביטוי לראש השנה המופיע בתורה הוא (במדבר כט, א): "יום תרועה יהיה לכם". במילים אלו הקיפה התורה את משמעותיו של יום קדוש זה. התקיעות והתרועות הן המטביעות את חותמן על אופיו של ראש השנה.

הרבה משמעויות טמונות בקולות השופר של ראש השנה. קולות אלו מודיעים שיום זה הוא "יום הרת עולם", יום שבו נוצר אדם הראשון בששת ימי בראשית. כתוצאה מכך, בכל שנה ביום זה נפתח דף חדש בתולדות האנושות. קולות השופר מבשרים גם על היותו של יום זה יום דין, שבו סוקר הקב"ה את כל המעשים, ועל פיהם הוא קוצב לכל אדם ולכל אומה את מנת חלקם לשנה הבאה.

דוד המלך מציין את מעלת עם ישראל בכינוי מיוחד: "אשרי העם יודעי תרועה" (תהלים פט, טז). הכינוי "יודעי תרועה", אין משמעותו שהם יודעים להריע ולתקוע, שהרי מי אינו יודע לעשות זאת? מובנו של הפסוק הוא שהם מבינים את מהות התקיעות. יתירה מזו, עם ישראל לא זו בלבד שמבין את המשמעויות הגנוזות בתקיעות, הוא גם מתחבר ומתקשר אליהן, ועל ידי כך הוא זוכה בדין. קול השופר יוצא מן הלב, בוקע רקיעים ומסייע לאדם להפיל את המחיצה שבינו לבין הבורא.

תקיעות שופר שימשו להפלת מחיצות. מוצאים אנו זאת בספר יהושע (פרק ו), בתיאור כיבוש העיר יריחו. חומות יריחו היו בצורות. בדרך הטבע לא ניתן היה להבקיען. בעת כניסת בני ישראל לארץ, הם הצטוו שכהנים נושאי שופרות יקיפו את חומות העיר. ביום השביעי, לאחר שבע ההקפות, הריעו הכהנים בשופרות, וחומת העיר נפלה תחתיה בדרך נס.

במרוצת השנה, בעקבות חטאי בני האדם, מתנשאות חומות גבוהות, החוצצות בינם לבין הקב"ה.

מבט מעמיק מגלה שכל אותם הרים אימתניים, המתנשאים לגובה רב, למעשה, אין בהם ממש, הם אינם אלא מיקשה אחת של אחיזת עיניים. אילו היו בני האדם דבקים באמת הצרופה, הם היו מבחינים בבירור בהטעיית הדמיון שאותה מפתח היצר. אולם כאשר בני האדם הולכים שולל אחר פיתוייו, באותה מידה מתרוממים ומתנשאים בינם לבין האמת האלוקית הררי עד. הרים חסונים שבצורה טבעית כמעט לא ניתן לפרוץ בהם פרצה ולבקוע בהם דרך.

קול השופר מעורר את האדם מתרדמתו הרוחנית. הוא מציב את רגליו על קרקע מוצקה, הוא מיישר את מבטו וחודר אל ליבו. תחושה זו מסייעת לאדם לראות את הדמיון כדמיון, את המחיצות הדמיוניות כאילו אינן, והוא מתקשר עם הבורא וזוכה לתשובה, למחילה ולזיכוי במשפט שמים.