מדוע אוכלים בראש השנה תפוח בדבש?

כדי לעמוד על סוד התפוח, הבה נעיין בנוסח של חכמינו, שבו אנו רגילים לברך ולהתברך בשלהי השנה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

מאילו "קללות" של אשתקד אנו מבקשים להיפטר? אילו ברכות אנו מבקשים שתחולנה על ראשנו מעתה?

כדי להמחיש זאת, ניטול לדוגמה את סיפורו של ר' זליג, בשנת ה' אלפים תש"ב.

ר' זליג שהה בסיביר, הועסק בעבודות כפייה בשבי הרוסי. כרת עצים בטייגה האינסופית וקפא בקור המצמית. שנה חדשה מתחדשת עליו ועל חבריו, כך מבשר "הלוח" המועתק בכתב יד, שהוברח אליו על ידי אסיר יהודי  אחר במסירות נפש.

בחירוף נפש ובקושי רב הם חגגו את יום הדין. השכם בבוקר, לפני צאתם לעבודות הכפייה, תקעו בשופר בתוך הצריף הנעול והתפללו מספר קטעי תפילה שזכרו בעל פה. לְמה היו נשואות עיניו של ר' זליג באותו ראש השנה? מה ביקש בליבו כשהגה בלי קול את המילים: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה"?

מסתבר שחשב: "ריבונו של עולם, חמול נא, שבשנה הבאה יהיה לנו לחם לשובע, שיהיו לנו נעליים שלמות וחולצה שלמה. מי מדבר על כפפות חמות שהן גן העדן העליון!"

הלב נכמר למשמע תפילותיו. מה שימח אז אותם יהודים אומללים, מה עמד בפסגת מאווייהם, מה היו השגותיהם באושר העולם הזה...

והנה, עזר הקב"ה וזרחה השמש על ר' זליג וחבריו. הסתיימה המלחמה, והם יצאו מאפלה  לאורה, משעבוד  לגאולה.

עתה יש לחם לשבוע וחולצה שלמה ונעליים טובות, ואפילו מעיל וכפפות. אך איה הרגשת הגן עדן? איה השיר והשבח, ההלל והזמרה?

ראה נא בעוניינו, אב הרחמן, כזה מעיל פשוט, ורק אחד. אנא, תכלה שנה וקללותיה, שנמלא את הארון ואת מגירת הנעליים, כי מי שיש לו מנה - רוצה מאתיים...

בציור מחייו של ר' זליג קל להבחין, כיצד הברכות של אשתקד הופכות לקללות של השנה. מה שהיה משמח ומספק, מאשיר ומעשיר - אשתקד, מפאת המחסור והמצוקה, נראה עתה דל ופשוט.

מה נאמר אנחנו, שגדושים ומלאים אנו כל טוב, יושבים בדירה מסודרת, מוקפים במשפחה, ויש לכולנו ברוך השם לחם לאכול והרבה יותר מכך.

העיניים נשואות ליותר, רשימת המשאלות שלנו ארוכה, והחסכים נראים לנו רבים מול ה"יש". לְמה אנחנו קוראים "קללות"?!

טוב ורצוי לתעל את השאפתנות לערוצים רוחניים, לשאוף להישגים אמיתיים. אבל גם אם נסכים שאין להתכחש לציפיות מובנות בהטבת תנאי החומר, כיצד ניתן לאבד פרופורציות, כיצד אפשר לכנות את הקיים "קללות"?!

ולפני הכל, כיצד שכחנו להודות, כאשר ביקשנו להוסיף עוד ועוד לשנה המתחדשת?! כיצד היינו כפויי טובה?!

"התפוח" עצמו הוא כה מתוק ועסיסי - האם זכרנו להודות עליו לפני שביקשנו להוסיף לו דבש?! בשלהי השנה, לקראת חתימת התקופה, נסקור את כל ה"יש" שקיבלנו. לפני שנבוא בבקשות, נתרגל להודות.

נודה על השנה שעברה, ועל כל השנים עד כה.

נודה על החיים ועל הבריאות, נודה על הלחם ועל הבגד, נודה על המשפחה ועל החברה. ונייחל שיתמידו חסדיו של הבורא עימנו.

מה נתכוון השנה באמירת ה"יהי רצון"? תודה לך, ריבונו של עולם, שנתת לנו עד כה את השנה וברכותיה, ברכות כה רבות, טובות, גדולות ועצומות. ומתוך השקפה זו, נעז לבקש: תכלה שנה וקללותיה. שהחסר יתמלא.

תודה על התפוח כשלעצמו, אך אנא, הוסף נא לנו גם מעט דבש.