כיצד ניתן לרכוש את מידת הענווה?

מידת הענווה עיקרה - החשבת הפן הפנימי של הנפש והרחקת האדם מסממנים חיצוניים, שאין להם ערכיות ותוכן. לעתים קרובות אנו נתקלים באנשים שכל פעילותם הינה חיצונית. הם מסוגלים לפעול וגם לסייע ולעזור, אולם בתנאי שהדברים יתפרסמו, שידווחו עליהם, שיצלמו אותם. אנשים אלו, ה"שזופים" מרוב פלשים של מצלמות שכוונו לעברם..., אינם מנידים עפעף כאשר מוטלת עליהם משימה לעשותה במסתרים, באין רואה.

בקשת התהילה והפרסומת מורה על נפש ריקה מתוכן. האדם השלם, החי בשלום עם נפשו, מתמלא עונג רוחני פנימי כאשר הוא מבצע פעולה חיובית. הוא מתמלא סיפוק מהתוכן הרוחני ולא ממחיאות הכפיים החיצוניות.

מסופר על ה"חפץ חיים" שפעם באה לפניו אשה וביקשה ממנו שיתפלל על בנה שהיה חולה אנוש. נכנס ה"חפץ חיים" לבית הכנסת ועמד בתחינה לפני בוראו. תמצית תפילתו היתה: "ריבונו של עולם, הן הרבית עלי חסדים רבים כל כך, זיכית אותי לכתוב ולהוציא לאור את הספרים: "חפץ חיים" "שמירת הלשון", "משנה ברורה" ועוד חיבורים רבים. ריבונו של עולם, אנא, גמול נא אתי חסד נוסף, רפא נא את בנה של האשה המסכנה..."

אדם אחר לבטח היה מנסח את תפילתו: "ריבונו של עולם, הרי כל כך הרבה עשיתי למענך, טרחתי והדפסתי ספרים רבים כל כך. בשכר כל זאת אבקש, שלכל הפחות תגמול עמי חסד ותרפא את..." לא זה היה סגנונו של ה"חפץ חיים".

הענווה היא תורת הפנימיות. העניו חש כאדם שהוצבו בפניו יעדים, ובעשותו מעשה טוב הוא ממלא את תפקידו. מילוי היעדים גורם לו סיפוק, הוא איננו חש שמגיעה לו תהילה. הוא מכיר בערך המעשים הטובים מצד עצמם, ולא מחמת רדיפת כבוד ריקנית, שלעולם לא תבוא על סיפוקה.

דוגמה מאלפת להנהגתו המעשית של העניו, מופיעה במדרש תנחומא לפרשת פקודי:

"אמר משה, יודע אני שישראל רוגנים הם, הריני עושה להם חשבון מכל מלאכת המשכן, התחיל לעשות חשבון עמהם... עם שהוא עושה חשבון והולך על כל דבר ודבר שעשויין כסדר בתוך המשכן, שכח אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, שעשה מהן ווים לעמודים, ולא היו נראים. התחיל עומד תמה ואומר: עכשיו ימצאו ידיהם של ישראל עלי, לומר שאני נטלתי אותם, והוא חוזר לבוא על כל מלאכה ומלאכה. מיד האיר הקב"ה את עיניו ותלה עיניו וראה שהיו עשוים ווים לעמודים. התחיל להשיב להם בקול רם (שמות ל"ח, כ"ח): 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים', באותה שעה נתפייסו ישראל, מי גרם לו? על ידי שישב ועשה חשבון...".

משה רבינו אינו דורש מהציבור לכבדו על שזכה למידות תרומיות. הוא נוהג כשאר בני האדם. כשם שכל אדם נדרש להציג חשבון בסיום עבודתו, כך נהג משה בענוותנותו. הענווה דורשת ממנו לנהוג כאחד האדם. הצגת חשבון ההוצאות לבניית המשכן אין בה משום פחיתות כבוד בעיניו, שהרי כאחד האדם הוא, ומה השתנה כבודו מכבודם של אחרים?

ענווה היא מידה טובה המכבדת את בעליה ומוסיפה קסם לאישיותו, אולם קיים תנאי עקרוני בתחום זה. על הענוה להיות כנה ואמיתית. אדם שאין בלבו שמץ של התנשאות, זוכה לאהדה בלתי מסוייגת מצד הסובבים אותו, אולם יש לדעת כיצד והיכן יש להשתמש במידה נעלה זו. אדם המנהל עסק, משרד או מוסד, אין באפשרותו להצטנע יתר על המידה; הוא חייב להראות כשרון ניהול. על אחת כמה וכמה, שמנהיג של עם חייב להוכיח כושר מנהיגות. ביטחון עצמי הוא תנאי הכרחי להצלחה במשימה זו.

לצידה של הענווה הפסולה קיים ביהדות מושג חיובי הנקרא (דברי הימים ב', י"ז, ו'): "ויגבה לבו בדרכי ה'". על שומרי התורה והמצוות לחוש בחשיבות מעשיהם. עליהם לחיות מתוך וודאות שהם עוסקים בתחום חשוב מאוד, נצחי ובעל ערך עליון. מי שהציל אדם ממוות, יש לו סיפוק גדול ולבו מתמלא בשמחה עצומה. באותה מידה צריכה שמחת המצווה למלא את ליבנו. לעומת העוסק רק ברובד החומרי של החיים, על העוסק ברוחניות לחוש שהוא עומד בפסגתו של עולם. עליו לחוש כמי שמתעסק במטמון גדול לעומת אלו המתעסקים בפרוטותיהם.

תחושה זו מקדמת ומביאה אותנו להישגים רוחניים גדולים יותר בזכות ההכרה בחשיבות מעשינו. שונה היא מרדיפת התהילה והכבוד של גאוותנים המחפשים את כבודם בחוץ.

היהדות אינה שוללת כלל וכלל מושגים כ'גאוות יחידה'. למרבית הפלא היהדות מדרבנת את האדם להשתמש במושגים אלו ולהפיק מהם תועלת מרבית. מושגים אלו אינם נוגדים כלל את מידת הענווה.

'גאוות יחידה' המושתתת על אחווה, על הכרה בערך המסגרת ועל תחושה ש"עושים משהו טוב ביחד" הינה פן חיובי, המעודד והנוסך כוחות להמשך הדרך. היא ה"גאווה החיובית", שהיהדות מעודדת אותה.