האם היהדות מתייחסת לנושא האקולוגיה?

אדם הראשון פקח עיניים בעולם חדש, עמד על רגליו בגן עדן, ושם שמע על... אקולוגיה.

אמנם הוא לא סבל מבעיית צפיפות אוכלוסין. את משאבי הטבע טרם ניצל, והעולם היה עדיין נחמד, בראשיתי. שמיו תכולים, אוירו צלול כיין, בלי "ערפיח" - ערפל תעשייתי ושאר הצרות. מימיו מורכבים מאטומי מימן וחמצן בלבד, ללא תוספות מיותרות של כלורידים ורעלים. הנהרות זרמו באפיקיהם ברוגע, לשמחת העין, נקיים, זכים, ללא שפכי תעשייה. הצמחייה לבלבה באין מפריע והיקום כולו היה שרוי בשלווה. הררי אשפה טרם נראו לא בחופי אגמים נטושי נופשים ולא ביערות שרופי פיקניקים.

אך על אף שכל התופעות הללו טרם התרחשו, הקביל את פניו – חוק הגנת הסביבה, כמתואר בפסוק, הסתום והגלוי כאחד: "ויקח ה' אלוקים את האדם, ויניחהו בגן עדן, לעבדה ולשמרה" (בראשית ב', ט').

האדם שמע שתי מילים אחרונות אלו, ודווקא המגביל שבהן הרחיב את השקפת עולמו על תבל ומלואה. הוא צירפן לברכת האלוקים אשר לה זכה: "מלאו את הארץ וכבשוה" (שם א', כ"ח), כלומר, הרחיבו את נוכחותכם בעולם, כיבשו אותו. הסינטזה שנוצרה הבהירה לו את רצון האלוקים במיטבו.

עתה, כאשר למד האדם שעליו להכיר טובה עבור ההנאות שניתנו לו באמצעות עבודה ושמירה, "לעבדה ולשמרה", הבין ששלטונו על הטבע הוגבל, ואסור שיידבקו בו סממני רודנות חסרת מעצורים.

הוא ספג לקרבו את המשמעות הנכונה של ברכת "וכבשוה", שאין בה כל צידוק לדריכה גאה על יצורים. היא לא מתירה אכזריות כלפי היקום. אין בה זכות להשמיד את כל מה שהעיניים רואות, רק משום שכך מכתיבה ההנאה הרגעית החולפת.

ברכת "וכבשוה" לא הפכה את האדם לאדון בלעדי על העולם, הדום למדרס רגליו. אזהרת ה"לשמרה" כפתה עליו את מסגרת חוקי הטבע שעליו להתחשב בהם, ואותם אין לפרוץ. עליו לשמור על האיזון בין מרכיביהם השונים של חוקים אלו למען יפעלו כיאות לרווחת הכול. עליו לחיות בחרדת קודש ומתוך משמעת פנימית, אם רצונו לחיות תמיד – בגן עדן עלי אדמות.

זאת תורת האקולוגיה הבראשיתית הגלומה בעומק פסוק זה. כאן טמון הסיכוי לקיום העולם ולהתפתחותו, ללא סכנה להתפרקותו העצמית. כאן זוכה האדם לאיזון, לאפשרות להכיר את מקומו הנכון בקרב יצורי תבל. כי רק מתוך הכרה זו מסוגל האדם לגבור על שרירות לב עצמו, לשמור על חוקי הבריאה, לכבדם מתוך הכרת טובה אף כלפי הדומם המשפיע טוב, וביחוד, להכיר במחוקק, הבורא שיצר את הכל ולהודות לו.

זהו האיזון האקולוגי המלא, הוא ה"שלום" במונחו העברי, שלום מלשון שלמות.

חז"ל ביארו את המילים: "לעבדה ולשמרה", וראו בהן חזות המצוות כולן, החל מן המצווה הראשונה של עץ הדעת, דרך שבע מצוות האנושות (מצוות בני נח) ועד לתרי"ג המצוות של עם ישראל. כולן שאובות מאותו חוק איזון. כולן באות לקיים את ההרמוניה בכל חלקי הבריאה: מנפש האדם עצמו, אל המשפחה, אל החברה, אל העם והאנושות כולה, אל החי, אל הצומח ואל הדומם.

האדם לדורותיו מרד בבוראו והפר את המשמעת. הוא גרש את עצמו מגן עדן. תחושת האדנות ללא הגבלה פגעה באיזון. הופרה ההרמוניה בלבבות, חישוקי מסגרות החברה חורקים ללא הרף. העולם המתקומם עתה נגד עוינות האדם כלפי הבריאה, העולם המשיב מלחמה שערה על הפגיעה המתמדת בטבע, מוכיח בצורה ברורה, שאין להפריד בין צו המוסר, המחייב לנהוג בכבוד בחוקי תבל, לבין צו החיים. הפרת האיזון העולמי, הנובעת בחלקה הגדול מתחושת הזלזול של האדם ומגאוותו, יצרה את בעיית ה'אקולוגיה', זו הזועקת ומתריעה על סכנת החידלון המתקרב.

נעיין בסוגיה זו לפרטיה וניווכח עד כמה קידמה היהדות נושא זה הן בהשקפה והן בהיבטה המעשי:

עיון במקורות היהדות מגלה תפיסה אקולוגית מתקדמת להפליא. מבחינות מסויימות היא אף עולה בהיקפה ובעומקה על זו של התנועה המודרנית למען איכות הסביבה. תפיסה תורנית זו אינה מסתפקת בנקיטת צעדי עונשין כלפי עברייני סביבה, אלא היא מתחקה אחר השורשים האנטי מוסריים והאנטי חינוכיים של הזיהום האקולוגי ועוקרת אותם מן השורש. לא זו בלבד שהתורה מכילה את התיעוד הקדום ביותר בעולם לחקיקה "ירוקה", אלא שהיא אף כוללת רעיונות חדשניים שהעולם הכללי התוודע לקיומם רק בעשרות השנים האחרונות. האם ייתכן שהמפתח לעולם ירוק יותר מסתתר דווקא בארון הספרים היהודי?

אחד מרעיונות היסוד החשובים בתחום התכנון העירוני המודרני הוא רעיון ה'רֵאוֹת הירוקות'. כלומר, הקפת העיר בטבעת של צמחיה מוריקה ומרעננת. מי שנחשב להוגה הרעיון הוא אנגלי בשם אֶבֶּנעֶזר האווּרד. בשנת 1898 הציג הלה חזון של עיר מסוג שונה ובלתי מוכר עד אז: עיר מתוכננת מראש, ששטחה מוגבל, והיא מוקפת בחגורת ירק. הוא גם הציע להפריד בין אזורי מגורים לאזורי תעשיה, רעיון שבאותם ימים נחשב מהפכני ויוצא דופן. האוורד האמין כי התושבים שיתגוררו בעיר אשר תיבנה על פי המתכונת שהציע, יהיו מאוזנים ושלווים. זו תהיה תופעה שתמנע את התפתחותם של תחלואים חברתיים שנפוצו בערים הוותיקות.

מפתיע להיווכח כי רעיונות כה הגיוניים הוצעו רק בשלהי המאה התשע עשרה. העיר הראשונה בעולם המבוססת על עקרונות אלו היא העיר האנגלית לצ'וורת (Letchworth). היא הוקמה בשנת 1903 כיוזמה פרטית של קבוצת אוהדים שתמכו בהשקפותיו של האוורד. רק באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת נעשו רעיונותיו לנחלת הכלל, והפכו לחלק שגרתי מהתכנון האורבני המודרני.

כאמור, שלושה יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של האוורד: מניעת התפשטות בלתי מבוקרת של השטח העירוני, יצירת הפרדה ברורה בין אזורי תעשיה לאזורי מגורים וחיזוק המגע בין תושב העיר לעולם הטבע שסביבם באמצעות הקפת העיר בפארק שיהיה נגיש לכל אדם.

את האוורד מעלים על נס כאיש חזון, שהשכיל לראות ולהבין דברים שלבני זמנו לא היו מובנים מאליהם. אולם, מסתבר, שהיה מי שהקדים אותו! דגם עירוני הדומה להפליא למודל המודרני שלו, מופיע כבר בתורתנו הקדושה. בספר דברים (פרק ל"ה) מצווים בני ישראל לייחד ערים מיוחדות למגוריהם של בני שבט לוי. על פי הכתוב צריכה כל עיר לכלול שתי טבעות שתקפנה את החלק המיושב של העיר: טבעת פנימית שרוחבה 1,000 אמה (500-600 מטר), המכונה 'מגרש', וסביבה טבעת חיצונית נוספת ברוחב 2,000 אמה (1,000-1,200 מטר).

לצורך מה נועד ה'מגרש'? רש"י על פי המשנה במסכת עירובין דף ל"ג, מסביר: "מקום חלק מחוץ לעיר סביב, להיות לנוי לעיר. ואין רשאין לבנות שם בית ולא לנטוע כרם ולא לזרוע זריעה". במינוח מודרני היינו מכנים שטח זה כ"שמורת טבע". הטבעת החיצונית "הירוקה" נועדה לשדות וכרמים ולשאר השימושים העירוניים.

בהלכה מבואר כי מעמדם של שטחים אלו הוא מוחלט. הם אינם ניתנים למכירה ואי אפשר להסב אותם לשימושים אחרים. עוד מבואר, שאמנם תבנית זו מיועדת לערי שבט לוי, אך היא אמורה לשמש כבנין אב לכל הערים הנבנות בארץ ישראל.

נקל להבחין כי טבעת ירוקה זו, המקיפה את העיר היא דו-תכליתית: היא מונעת "צמיחה" בלתי מבוקרת של השטח העירוני, מה שקרוי בשפה המודרנית "זחילה אורבנית", והיא גם מבטיחה את הקשר בין תושב העיר הכלוא במגדלי בטון, זכוכית ופלדה, לעולם הטבע החי והפורח. קשר שלפי תפיסת היהדות נחוץ לאיזונו הנפשי של האדם.

ממקורות אחרים עומדים אנו על תקנות נוספות שנקבעו במטרה לשמור על איכות חייהם של יושבי העיר. לדוגמה, תקנה האוסרת הקמת מפעלים הפולטים עשן וריחות רעים ממערב לעיר, במקום שבו הרוח הנושבת תעביר אותם לכיוון העיר. תקנה אחרת אוסרת להקים בסביבות ירושלים מכל צדדיה מפעלים הפולטים פיח, שכן הוא יגרום לכיעור חומות העיר.

בעיה נפוצה העומדת בראש סדר היום האקולוגי, היא סוגיית הזיהום הסביבתי. בעיה זו התחדדה ביתר שאת בעקבות מספר מקרים שקיבלו תהודה בינלאומית, כמו פרשת ה'אקסון וואלדז', שהתרחשה בעבר. זוהי מכלית נפט ענקית שעלתה על שרטון במפרץ אלסקה ופלטה לים עשרות מיליוני ליטרים של נפט גולמי וגרמה לנזק אקולוגי. אסון טראגי אחר התרחש בזמנו בעיר בופאל שבהודו, שבו נספו אלפי בני אדם, כאשר תקלה במפעל כימי שחררה לחלל האוויר ענן גז רעיל.

מקרים מסוג זה ודומיהם מעוררים שורה של שאלות עקרוניות, כמו: האם האדם אחראי למפגעים שהוא מותיר בשטחים ציבוריים? האם ניתן להגביל את השימוש שהאדם עושה בשטחו הפרטי, כאשר שימוש זה מפריע לשכנים?

מתברר שחז"ל נתנו את דעתם לשאלות אלו והתייחסו אליהן בהרחבה. לדוגמה נזכיר את קביעתו של הרמב"ם (הלכות שכנים פרק י"א, הלכה ו') שלפיה האדם חייב להרחיק מביתו כל דבר הגורם נזק לשכניו, אלא אם כן מחלו השכנים והסכימו לנוכחות המפגע. לכלל זה יש יוצא מן הכלל. קיימים ארבעה סוגי מפגעים שיש בכוח האדם למחות נגדם, גם אם בתחילה הסכים לקיומם: עשן, אבק, ריח רע ורטט. גם אם בתחילה מחל השכן, הרי שבהמשך התברר, שהמפגע מציק מאד וקשה מאד לגור בסביבתו. מיותר לציין שאלו נמנים עם הבעיות העיקריות שאיתן נאלץ להתמודד תושב עיר מודרנית.

הרמב"ם מוסיף שכל אדם זכאי ליהנות משקט מבלי שיוטרד ממעשי שכניו. מסיבה זו הוא רשאי למנוע מהשכן לעסוק בחצרו בעבודה המושכת לסביבה עורבים או ציפורים אחרות הגורמות רעש.

הדוגמאות שהובאו עד כה הינן מיעוט זעיר מן ההלכות וההנהגות הבאות להבטיח חיים תקינים, נעדרי נזקים ובעלי הרמוניה חיובית וטבעית. החכמים הדריכו את האנשים המתגוררים בסמוך זה לזה לחיות באופן שהאחד לא יזיק לשכנו או לסביבה כולה.

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון", מספר המדרש, "נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. אמר לו: ראה מעשי כמה נאים הם, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי. שאם תקלקל, אין מי שיתקן אחריך".