האם התורה חזתה מראש מה יקרה לעם ישראל בגלותו?

בכל ההיסטוריה האנושית אין תקדים לתופעה שבה עם חופשי וגאה, המעורה באדמתו, ישמור בחוּבּוׂ בשורה עתידית על פיזורו בתעודה קדושה, כשהוא עודנו ניצב בתוככי חייו הממלכתיים ונלחם עליהם בחירוף נפש. בכל ההיסטוריה האנושית אין גם תקדים לכך, שנבואה מסוג זה תקויים ככתבה וכלשונה: "ואתכם אזרה בגויים" (ויקרא כ"ו, ל"ג), כלומר, שהעם עתיד לצאת לדרך ייסורים בין עמים מלאי שנאה.

הגלות הפכה להיות חלק ממהותו של העם היהודי לדורותיו, עד שכיום נדמה כאילו אכן זהו סדר העולם, אך בחינה מעמיקה של הדברים תעמיד אותנו בפני עובדה כי מהלך הדברים לא היה טבעי כלל.

חוקי ההיסטוריה מלמדים כי לפי הנתונים המדיניים והכלכליים של עם ישראל בזמן בית המקדש, הוא יכול היה להמשיך ולשבת בארצו ולא לגלות ממנה. אומות רבות נכבשו על ידי אומות אחרות, אך מעט מאד ידוע על הפעלת מדיניות של הגליה המונית של כל העם. כשניתנה התורה לפני כשלושת אלפים ושלוש מאות שנה, דומה שלא היה בעולם ארוע היסטורי של הגליית עם שלם מעל אדמתו. אלמלא הנבואה האלוקית, לא היה מקום להסתכן בחיזוי כה בלתי סביר. כובשים שונים: פרסים, יוונים ורומאים לא נהגו להגלות את העמים שנכבשו תחת ידם. מי אפוא היה יכול לחזות מראש כי ירושלים תיפול דווקא בידיו של עריץ אשר יבקש להגלות את יושביה?

כיבושה של ירושלים תחת שלטונו של נבוכדנאצר, גם הוא לא חייב ישירות את הגליית עם ישראל ואת חורבן ארצו. שנים רבות הייתה ירושלים נתונה למס, ואלמלא היו מלכיה מורדים בזה אחר זה, לא היה מצב העניינים מתפתח כפי שהתפתח, וממילא גם לא היה בית המקדש נחרב. אך דוקא הבלתי סביר התרחש, מפני שכך נכתב בתורה: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה" (דברים י"א, י"ז).

כך אירע גם בתקופת בית המקדש השני:

מלכתחילה לא התכוננו הרומאים להחריב את ארץ יהודה. הם הנהיגו בה משטר נציבים, כפי שהנהיגו במושבות כיבוש אחרות. טבעי היה כי לא יפרוץ מרד נגד האדירה שבאומות העולם, אך לא כך רצה מסובב הסיבות. כאלף ושלוש מאות שנה לפני גלות זו הבטיח ה' בתורתו: "והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות אשר אתה בוטח בהן... והפיצך ה' בכל העמים, מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח, נ"ב, ס"ד).

שרשרת מאורעות בלתי סבירים ובלתי טבעיים גרמה לחורבן הנורא. יד עליונה נעלמה הביאה את הקנאים להילחם מלחמה אבודה מראש, כפי שרק שיגעון חסר פשרות עמד ביסוד החלטת בריונים אלו לשרוף את מחסני המזון של ירושלים. מעשה שהביא להרעבת העם ולחיזוק האויב הצר על העיר עד לחורבן בית המקדש ולהגליית העם מארצו.

אולם לא רק פיזורו של העם הוגד מראש, כי אם גם המשך קיומו. דבר אלוקים נאמר לא רק לגבי יום הגאולה השלמה, אלא גם לגבי כל יום מימי הגלות. בלשון ברורה ומפורשת משמיע זאת הנביא ירמיהו:

"כה אמר ה', נותן שמש לאור יומם, חוקות ירח וכוכבים לאור לילה, רוגע הים ויהמו גליו, ה' צבא-ות שמו. אם ימושו החוקים האלה מלפני, נאום ה', גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים" (ירמיהו ל"א, ל"ד–ל"ה).

ביום, כאשר שולטת השמש, נדמה כאילו הירח והכוכבים חלפו ואינם. בלילה נדמה כאילו השמש איננה עוד. כשעוברים גלי הים על גדותיהם בקצפם, נראית היבשה כנבלעת לחלוטין. אולם כשם שהשמש, הירח, הכוכבים והיבשה עומדים לעולם, כך לא יחדל עם ישראל מלהתקיים כל הימים.

כשטבעו הרומאים מטבעות ניצחון אחרי נפילת ירושלים, ציוה טיטוס להטביע בהם את המילים: "יודיאה קפטיבה", כלומר: "יהודה השבויה", אולם למעשה האומה הישראלית היא הראשונה והיחידה שלא נכנעה לשוביה. מול עצמת העריץ העמידה יהודה באמונה את משפטה, אשר הובטח לה בברית עם אלוקיה. העריץ הצליח לשבור את חרבה, לרסק את אבריה ולפזרם על פני האדמה, אך לא היה בכוחו לעקור מליבה את משפטה האלוקי, להחניק מגרונה את צעקתה על אובדן מחמדיה הרוחניים, לעצור בעדה מלתנות את געגועיה ואת כאבה ליוצר נשמתה ולשפוך לפניו את דמעותיה.

ביום שיצאה האומה הישראלית לדרכה בין אומות שאננות, כשהיא נטולת מולדת ומופקרת לתאוות הרצח של כל פורע, נפל דבר בעולם. עדת אנשים חסרי בית ומדינה מרהיבה עוז ומסרבת להיכנע לתהליך היסטורי, אשר בא להטמיעה ולהעבירה מן העולם. היא מוסיפה לעמוד על משמרתה בזירת ההיסטוריה, וממשיכה לשמור בעוז על קיומה כעם נושא דגל המשפט והצדק. ההיסטוריה העולמית אינה מכירה תופעה הדומה לתופעת הפיזור של העם היהודי. אומות אחרות שגלו מארצותיהן מצאו מקלט במקום מן המקומות והתאקלמו בו. לעומתן, העם היהודי נפוץ לכל עבר, עד שקשה למצוא פינה בתבל שלשם לא הגיעו גולי ישראל.

המעניין הוא, שאין מקום בעולם שבו היכו היהודים שורש. גם אם בתקופות מסויימות נדמה היה ליהודים במקום כלשהו שהנה הם הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, לא חלף זמן רב והתחזית התבדתה כליל. נבואת התורה: "ובגויים ההם אל תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגליך" (דברים כ"ח, ס"ה), התאמתה פעמים אין ספור.

המסקנה המתבקשת היא שהזיקה בינינו לבין הארץ, הערגה והגעגועים שנרקמו בין עם ישראל לארץ ישראל, אינם אלא ביטויים חיצוניים לקשר פנימי ועמוק המעוגן בתשתית הווייתנו. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה במשך דורות בין העם לארצו, הינה תוצאה מהחיבור המהותי שביניהם.

הכתוב: "רצית ה' ארצך, שבת שבות יעקב" (תהלים פ"ה, ב'), מעיד כי בזכות קשרינו לארץ תצמח ישועה. כך גם נאמר בתורה. לאחר שורת פסוקי הזעם והתוכחה, כאשר התורה דנה בקץ הגלות, היא מודיעה שהקץ יבוא בזכות האבות ובזכות הארץ, כאמור: "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור" (ויקרא כ"ו, מ"ב).

הבורא שואף להביא את עמו לארץ הבחירה, לקרב את בואה של הגאולה השלמה ולהגשים במלואו את דברי הפסוק (ישעיה ב', ג'): "כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים".