כיצד משפיעות המצוות על נפש האדם?

באדם פועלים שני כוחות מנוגדים: כוחות הנשמה – היוצרים שאיפה לרוחניות ומושכים את האדם לקשר ולדבקות עם הבורא, וכוחות גוף - היוצרים רצונות טבעיים יצריים ומושכים אותו לעבר החומריות. שני כוחות אלו יוצרים רצונות מנוגדים בלב פנימה, וכך מוצא האדם את עצמו במאבק יומיומי בין הרוחניות לגשמיות.

על האדם מוטל להגיע לאיזון נכון בין הגוף לנשמה. הפרת האיזון מותירה את האדם במצב של חוסר יציבות.

במצב של איזון נכון קובעת הנשמה מהי מטרת חיי האדם, ומנתבת אותו לעבר תכלית זו. יחד עם זאת, הגוף מקבל את כל צרכיו הקיומיים, קיומיים אך לא יצריים! הנשמה אינה מסוגלת לפעול דרך גוף שאינו נמצא במצב תקין, ולכן, חשוב לה לספק לגוף את המגיע לו.

במצב זה של איזון נכון, ענייני החומר הם אמצעים המובילים אל המטרה, ואילו ענייני הרוחניות הם המטרה.

ההיסטוריה האנושית יצרה מבוכה רבה בהקשר לאיזון הנכון שבין הרוחניות לגשמיות. מגוון תפיסות עולם חברתיות ותרבותיות, תיאוריות פילוסופיות ושיטות פסיכולוגיות שונות קיימות בנושא זה לאורך כל הדורות. בני האדם לא הצליחו להציג מערכת קיומית, שיש בה איזון נכון ויחסי גומלין מתואמים בין הנשמה לגוף. הם לא יצרו מערכת שתביא את האדם לסיפוק פנימי ולשלווה נפשית וקיומית. רק הבורא, המכיר את כל כוחותיו הפיסיים והרוחניים של האדם, מסוגל להעניק מערכת נכונה זו של איזון.

גם כיום, למרות התקדמות המחקר בתחומי הפיזיולוגיה והפסיכולוגיה, עדיין לוטה בערפל ההבנה בתוככי נפש האדם ובכוחותיו, והסתום מרובה על הגלוי. אין בידי האנושות ידע מקיף וכלים מתאימים שביכולתם לעצב ולבנות מערכת קיומית עם כללי התנהגות ברורים, שתביא את האדם לאושר, לשלווה, לשמחה, לסיפוק פנימי ולשקט נפשי.

תכליתן של המצוות הוא לשמור את האדם ממשיכה יתרה לעבר החומריות ולהתרחקות מהבורא, תכליתן היא לקדם את האדם מבחינה רוחנית.

בכוח המצוות מסוגל האדם להגיע אל השלמות. המצוות הן פעולות אלוקיות הארוגות בסדר אלוקי בחיינו היום יומיים. גם מצוות הקשורות לעשייה גשמית, מסוגלות להגביה את האדם 'טפח מעל פני הקרקע' ולהוליד בלבו תוצאות רוחניות.

כאשר האדם משתמש בחומר בהכוונה נכונה, הופך העיסוק החומרי עצמו לפעולה רוחנית, המולידה באדם דרגה רוחנית. מהלך זה של קידוש החומר, הוא גורם מהפכני בחשיבה האנושית וסוד גדול בקיומו של האדם. גורם זה קיים ביהדות בצורה מודגשת, והוא מהווה את אחד המוטיבים המרכזיים של עבודת הבורא.

האדם נדרש להתבוננות ולבחינה מתמדת של הכוחות הפועלים בתוכו. עליו "לצלול" למעמקי הנפש ולזהות שם את שורשיהם ואת מקורותיהם של הרצונות ושל התשוקות. בסופו של התהליך יוכל לשלוט על המערכת האנושית המורכבת ולכוונה לעבר תכליתה - להתקדמות רוחנית אמיתית ולהתגברות על הנסיונות האורבים לו תדיר.

לקיום המצוות מתוך תחושה של מחוייבות מוחלטת כלפי הבורא, קיימת השפעה ברוכה גם על משך תקפותה וקיומה של המצוה. כל משימה, גם אם היא חשובה ביותר, אם היא יונקת את כוחה מתחושות התנדבות ורצון טוב בלבד, מאבדת היא במרוצת הזמן את תוקפה המחייב, ערכה עלול להחלש בליבו של האדם ובהמשך הזמן גם להשכח מהלב ולהעלם. ללא תחושה של מחוייבות עלולים מעשי ההתנדבות, עם כל יופיים, להתפוגג. כאשר אין יראת אלוקים מחייבת, עלול גם האדם התרבותי להפוך את עורו. לעומת זאת, מצוות היונקות את כוחן ממעמד הר סיני, נשמר תוקפן לעד. כאשר הציווי האלוקי הוא הכח המניע את המעשים, אין הוא נמוג לעולם.

עם זאת, חשוב להדגיש שגם בתוככי המסגרת המחייבת של המצוות, מצוי כר נרחב לפיתוח הרצון העצמי ולהגברת תחושת ההתנדבות של האדם. לדוגמה, במסגרת מצוות: "והלכת בדרכיו" (דברים כ"ח, ט'), מצווה האדם ללכת בדרכיו של הקב"ה ולהיטיב עם הזולת. מהי בדיוק צורת ההטבה? זאת יוכל כל אדם לפתח בכל מקרה לגופו, בהתאם לנטיית נפשו ובהתאם למקובל במקומו ובזמנו. פלוני ימצא לנכון להרבות בהכנסת אורחים, ואילו רעהו עשוי להצטיין בהשכנת שלום בין אדם לחברו. בדרך זו משיג מקיים המצוות יתרון בכך שהוא גם מצווה ועושה, ובד בבד הוא גם משיג את מעלת העשיה מתוך רצון והתנדבות. השילוב של שני גורמים אלו: הציווי המחייב מחד גיסא, ויכולת ההתבטאות העצמית בקיום המצווה מאידך גיסא, יוצרים מסגרת אידיאלית של מחוייבות וביצוע ברמה גבוהה יותר של המצוות.