מדוע משתמשים בביטוי "עליה", כאשר מהגרים מחו"ל לארץ ישראל?

המושג "עליה" אינו "המצאה" של הדורות האחרונים. מקורו בדברי הנביא (ירמיהו ט"ז, י"ד-ט"ו): "הנה ימים באים נאום ה', ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדחתים שם". כלומר, שבזמן הגאולה השלימה תתמקד תשומת הלב בעליה המחודשת לארץ. חכמינו הסמיכו לפסוק זה את האימרה הנפוצה הקובעת: "ארץ ישראל גבוהה מכל הארצות". אך למעשה, יש מקומות רבים על פני כדור הארץ גבוהים בהרבה מפסגת החרמון, ולכן נשאלה השאלה: כיצד ניתן לומר בפסקנות שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות?

ההסבר לכך הוא, שכאשר התורה קובעת שארץ ישראל היא גבוהה משאר הארצות, היא נותנת בכך ביטוי לייחודיותה של הארץ. ארץ ישראל מהווה בעיני התורה את מרכז כדור הארץ מבחינה רוחנית, היא מהווה את הפסגה שממנה מביטים על שאר הארצות, ואליה עולים מכל העולם.

בניגוד לעולם כולו, הזוכה לשפע האלוקי באמצעות מגוון של מתווכים רוחניים, שרי מעלה ומלאכים, ארץ ישראל זוכה לשפע שמיימי ישירות מידי הקדוש ברוך הוא, כלשון הפסוק (דברים י"א, י"ב): "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד".

הקשר העליון שבו מתקשר האדם לאלוקיו, הנבואה, מקומה דוקא בארץ ישראל. עד שלא נבחרה ארץ ישראל, היו כל הארצות כשרות לנבואה, ולכן התנבאו משה ואהרן בארץ מצרים. אך כאשר נבחרה ארץ ישראל כארץ הנעלה מכל הארצות, נפסלו כל הארצות מאפשרות להתנבא בהן. אמנם היו נביאים שהתנבאו גם בחוץ לארץ, כדוגמת יחזקאל, אך גם הם לא התנבאו אלא לאחר שהתנבאו קודם לכן בארץ ישראל, או שהתנבאו במקום טהור, בהיותם על המים, מנותקים מחוסר הטהרה שבחו"ל.

ה"כוזרי" (ב', י"ד) הביא את דברי חז"ל הקובעים שכל מי שהתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה, זו היתה הסיבה שבגללה ביקש יונה הנביא לברוח תרשישה, באשר רצה להימלט מהנבואה, ביודעו שבחו"ל היא לא תשרה עליו.

כאשר מלמד החבר את מלך הכוזרים על מעלתה המיוחדת של ארץ ישראל, מתקשה הכוזרי להבין כיצד יתכן כי הניצוץ והאור האלוקי מופיעים רק במקום מסויים. בתשובתו מסביר רבי יהודה הלוי שברוחניות, כמו בגשמיות, לא כל הזמנים שווים ולא כל המקומות שווים. כמו שצמח מסויים יכול להתקיים רק בארץ מסויימת, מפני שתנאי האקלים של אותה ארץ הולמים את תנאי גידולו, כך גם הנבואה וההארה האלוקית המיוחדת נקבעו בראשית הבריאה דווקא בחבל זה של ארץ ישראל.

על אויר הארץ נאמר שהוא מחכים (בבא בתרא קנ"ח, ב'). על תורתה ועל חכמתה נאמר שאין כמותם בעולם (בראשית רבה ט"ז, ד'). על המהלך בה ארבע אמות אמרו כי מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קי"א, א'), ועוד כהנה וכהנה אמרות למאות מצויות בידינו, המדברות כולן בשבח הארץ.

התורה מעידה כי הארץ היא "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים י"א, י"ב). בפסוק מקופלת בתמציתיות סגולתה של הארץ. בארץ זו מצויה, כאמור, השראת השכינה יותר מכל שאר הארצות. גם המעלות החומריות המפורטות בתורה בקשר לארץ: שהיא ארץ זבת חלב ודבש, שנתברכה בשבעת המינים, שלא במסכנות נאכל בה לחם ושלא יחסר כל בה, כל אלו הינן תוצאות ממעלותיה הרוחניות המיוחדות. 

הנביא ישעיה מתאר את ארץ ישראל כאֵם הממתינה לילדיה וכרעיה השומרת אמונים לבעלה. לארץ ישראל נועד תפקיד משמעותי בגאולתו של העם היהודי. נאמנותה לתפקידה היא שגרמה לבני האומה להשיב לה כגמולה.

קשר עמוק ורב שורשים קשר את העם לארץ, קשר אשר אין לו אח ורע בתולדות האומות. שורשו נעוץ במקומה של הארץ בתודעת האומה.

במאה האחרונה הקימו לעצמם מיעוטים רבים ברחבי תבל תנועות לאומיות, אשר לחמו באמצעים מדיניים וצבאיים להשגת עצמאות לאומית. ואמנם, היו לאומים שהצליחו והשיגו את עצמאותם. אחרים עדיין שנלחמים במשעבדיהם.

אך כל אלו אין להם ולא כלום עם תחושת שיבת ציון של עם ישראל. כל הרואה בה תנועה לאומית, אחת מיני רבות, חסר הוא ידע בסיסי במהלכי ההיסטוריה היהודית.

מצוות העליה לארץ, ואפילו התשוקה אליה, היו קיימות שנים רבות עוד בטרם היה עם ישראל לעם, ואפילו קודם שהתגוררו בה. אברהם העברי נצטווה על ידי ה' לעלות לארץ ישראל ולעזוב את עיר מולדתו אור כשדים. יצחק אבינו נצטווה: "גור בארץ הזאת... אל תרד מצרימה" (בראשית כ"ו, ג'). כל זה היה בטרם היתה האומה הישראלית לאומה, היתה אז רק משפחה, שבניה היו היחידים שהכירו את בוראם, נשאו את אמונת הייחוד בליבם והכריזו עליה קבל תבל ומלואה.

רבי יהודה הלוי כותב שאין ארץ ישראל מטרה לעצמה אלא אמצעי למטרה ולתכלית הכללית של עם ישראל בבריאה כולה. השלמות הרוחנית של עם ישראל לא תיתכן אלא בארץ הקודש. עם ישראל המצפה לעתיד המיוחל, שואף לשיבה לארצו, כי רק בה הוא יוכל למלא את יעודו האלוקי. בשמירת התורה והמצוות על אדמת הקודש - תגיע האומה ליעודה. השאיפה לארץ היא חלק משאיפה כללית לחזרת האומה לאלוקיה ולתיקון העולם כולו במלכות ש-ד-י.

זאת ועוד, שאיפות האומה במשך שנות אלפיים, לא התבטאו בתקוות מדיניות. עם ישראל לא התייחס אף פעם לארצו כ"פיסת קרקע ליהודי הנודד". הרגשות והתקוות של האומה כולה היו רגשות שנבעו מטהרת הקודש. היחס לארץ היה כאל מקום ה', מקום השראת השכינה, שהגשמתו המלאה תהיה עם ביאת המשיח והקמת בית המקדש השלישי כמקום מרכזי לעבודת ה'.

ישיבתנו בארץ אינה באה מכוח זכות ראשונים, קדמונו עמים אחרים. שבעה עמים ישבו בארץ לפנינו. ישיבתנו בה היא מכח צו אלוקי קדמון, שבורא העולם ומנהיגו קבע לכל עם לפי תפקידו במערכת הכללית של הבריאה. מיד עם בריאת העולם קבע הקב"ה שארץ הקודש תינתן לאשר ישר בעיניו. זכותנו בארץ הינה מכח הצו האלוקי ותלויה בקיום מצוות הבורא. בתפישתנו הנכונה את מהותה של ארץ ישראל ואת מקומה הרוחני בחיי העם אנו מגשימים את תפקידה.

כך היתה תפיסת עולמם של היהודים במשך אלפיים שנה כלפי ארץ ישראל. משורש קדושה זו נבעו חיבתם ותשוקתם אליה וומכאן ניצוק בטחונם המלא בזכותם עליה.