האם התורה רוצה שאנשים לא יהיו חלק מחיי העולם הזה? או שצריכים לקדש את החיים? מצד אחד התורה אינה דוגלת בסגפנות, מצד שני יש אנשים כאלה.

שלום ישראל, בספר חובות הלבבות כותב (תחילת שער הפרישות), שישנם שני דרגות של פרישות, יש פרישות רגילה שכל אדם חייב בה. אסור לאדם להיות בהמה חסרת גבולות, מי שלא יודע לשים לעצמו גבולות, ועסוק כל היום במרדף אחרי תענוגות מופרזות, מאבד את הרוחניות שלו, וגם את ההנאה מהחיים. מי שלא מסוגל לחיות בלי שיש לו כל מה שהוא רוצה, כל החיים שלו הוא מתוסכל. מעבר לזה, ישנה רמת פרישות גבוהה יותר, שאמנם איננה ראויה לכל אנשי העולם, אבל צריכים שיהיו בעולם גם אנשים כאלו, שלא יהיה להם ענין חוץ מעבודת השם. האנשים האלה מהוים סוג של תמרור לשאר האנשים, שלא ישקעו יותר מדי בבוץ של העולם הזה. ושנזכה ללכת בדרך הישר, במסילה העולה בית השם, בברכה, נח.