מה הקשר בין מצוות ברית המילה לארץ ישראל?

ביום שבו ציוה הקב"ה על אברהם למול את עצמו ואת כל ילידי ביתו (בראשית פרק י"ז), פנה אברהם לישמעאל בנו בדברי פיוס כדי שיקבל גם הוא על עצמו את מצות ה' ברצון, שהרי הוא היה בן שלוש עשרה שנה כשנימול, והיה ביכולתו להתנגד.

חכמינו מתאוננים על זכותו של ישמעאל שנובעת ממצות המילה. בזוהר הקדוש (ח"ב ל"ב, ב') מובא: "אוי לאותו זמן שהגר הולידה את ישמעאל. שנים רבות עמד הממונה של בני ישמעאל ושאל את הקב"ה: 'מי שנימול יש לו חלק בשמך?' אמר לו: 'כן'. אמר לו: 'הרי ישמעאל נימול, ומדוע אין לו חלק בך כמו יצחק?' ענה לו: 'יצחק נימול כראוי (במילה ופריעה), וישמעאל אינו כן. ועוד, בני ישראל מתדבקים בי כראוי, שנימולים לשמונה ימים, ובני ישמעאל רחוקים ממני עד ימים רבים, שאינם נימולים עד בן שלוש עשרה שנה'".

הישמעאלים ממשיכים לקיים את מצוות המילה, בעקבות אביהם ישמעאל. בזכות מצווה זו יש גם לבני ישמעאל אחיזה בארץ ישראל. כדברי הזוהר הקדוש (פרשת וארא), וכך הוא תרגום דבריו:

"אוי לאותו זמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול. מה עשה הקב"ה (כלפי טענת המלאך הממונה על ישמעאל, שדרש גמול על מעשה המילה של ישמעאל), הרחיק הקב"ה את בני ישמעאל מהדביקות העליונה, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה, בשביל המילה שלהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה זמן רב, בשעה שהיא ריקה מכל, כמו שהמילה שלהם היא ריקה ולא שלימה. והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם, עד שתושלם הזכות של בני ישמעאל".

בדברי הזוהר מוגדרת מילתו של ישמעאל כ''ריקנית''. הישמעאלים אינם עושים פריעה, שהיא חלק מהותי ממצות המילה. ואמרו במשנה (שבת י"ט, ו'): "מל ולא פרע כאילו לא מל". משמעותה העמוקה של הפריעה היא התקדשות הגוף לעבודת ה'. חלק זה אין הישמעאלים מקיימים, ולכן נקראת מילתם ריקנית, מעשיהם ריקים מקדושה. אי לכך, זוכים בני ישמעאל בארץ רק כשהיא ריקנית, בשעה שבני ישראל שוהים בגלות מחמת עוונותיהם.

שנים רבות מאד שלטו המוסלמים על ארץ הקודש. הם שימשו כשומרי הכרם עבור ישראל. אך בסופה של התקופה הם סירבו למסור את הפיקדון חזרה לבעליו. גם כיום מתנגדים המוסלמים למסור את המפתחות לבני העם הנבחר. טרם הושלמה זכות מצות המילה שלהם, ואולי גם טרם זכו בני ישראל לשוב בתשובה שלמה.

קיים קשר ישיר בין ישיבת עם ישראל בארץ לבין קיום מצוות מילה. מצווה זו מקנה זכות לחיות בארץ הקודש. על ידי מצוות מילה מובדל עם ישראל מן העמים, והוא זוכה לקבל ארץ שאף היא מובדלת משאר הארצות.

קשר זה בין ברית המילה לארץ ישראל יתגשם במלואו בתקופת אחרית הימים. בנבואת הנביא זכריה נאמר (זכריה ט', י"א-י"ב): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך, מבור אין מים בו, שובו לבצרון אסירי התקוה".

"גם את" - כנסת ישראל, "בדם בריתך" - בזכות דם ברית המילה, "שלחתי אסיריך" - אשלח את אסיריך מהגלות לארץ ישראל, כשאת במצב של "מבור אין מים בו" - גם אם אתם ריקים מתורה ומצוות.

ואכן, רבים מהעולים לארץ בעליות הראשונות היו רחוקים מתורה ומצוות, אך הם קיימו את מצות ברית המילה, אף על פי שמצווה זו לא עלתה בקנה אחד עם השקפת עולמם. זוהי הזכות שעמדה לעם ישראל, לחזור לארץ ישראל, וכדברי הנביא (זכריה ט', י"ב): "שובו לבצרון אסירי התקווה".

בתקופתנו זכה עם ישראל לשוב לארץ המובטחת. לכאורה, חזרה זו של עם ישראל לארץ הקודש, אשר בה התגוררו אבותינו, מסמנת את גמר זכותם של הישמעאלים על הארץ. הזכות במקורה היתה זמנית, כל עוד עם ישראל שוהה בגלות, והיא ריקה מיושביה. יש אפוא מקום לשאול מדוע עדיין יש לישמעאלים אחיזה בארץ? מדוע הם מערערים על זכותם של ישראל, והרי הארץ שוב אינה ריקה?

התשובה היא כי למילה 'ריקנית' יש שתי משמעויות: האחת פיזית - ריקנית מבני אדם, והשנייה רוחנית - ריקה מתוכן, בדומה לברית המילה של ישמעאל הקרויה גם היא 'ריקנית', מחמת שחסרה היא בתוכנה הפנימי.

אמנם, פיזית חזרנו לארץ, אך יהודים רבים חיים, לדאבוננו, בארץ ללא שמירת תורה ומצוות. לכן מוגדרת עדיין הארץ כריקנית, ואין לנו כרגע זכות מלאה עליה, כיוון שעם ישראל כולו לא שב עדיין לצור מחצבתו.

באותה שעה שישמור כל העם את מצוות התורה, תסתיימנה זכויות ישמעאל בארץ, והיא תעבור כולה לבני אברהם, יצחק ויעקב הדבקים בה ושומרים על קדושתה. אנו מצפים ליום שבו יבקע אור הגאולה, והארץ תחזור בשלימותה לעם שלא פסק להתגעגע אליה במשך שנות אלפיים.