האם תתכן 'רוחניות' ו'יהדות' ללא קיום מצוות?

המצוות מקשרות בין העולם הרוחני ובין העולם החומרי. ברכת המצוות: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו...", מנוסחת בנסתר ובנגלה גם יחד. באמרנו 'נסתר', אין הכוונה למיסתורין שאין יד השכל מגעת אליו, אלא דווקא לעולם השכל, כי הרוחניות היא מציאות ממשית לא פחות מאשר הדברים החומריים בעולמנו. העולם בנוי חציו נגלה וחציו נסתר. גם האדם הינו חציו נגלה וחציו נסתר. יש בו כוחות גלויים שהוא משתמש בהם בחיי היום יום, אך דווקא הכוחות הנעלים ביותר שהוא ניחון בהם – נמצאים בנסתר, כגון: רגש עמוק, רוממות רוח, אהבת חסד ועוד. האדם זקוק למצוות כדי לעורר את הצד החבוי והנסתר שבתוכו, ולקשר את החלק הנסתר עם החלק הנגלה.

המצוות מקשרות אותנו עם הקב"ה. אין שטח בחיים הגשמיים שאין המצוה מוסיפה לו קורטוב רוחני. יש עולם גשמי ויש עולם רוחני, יש גוף ויש נשמה, ושניהם צריכים להיות מאוחדים. בפעולה גופנית יש לתת מקום לנשמה, וממחשבה מופשטת יש להסיק מסקנה מעשית. טומאה מכניסה טריז בין העולם הרוחני של המחשבה והרגשות הנעלים לבין העולם הגשמי של חיי היום יום. הקדושה שומרת על אחדות העולמות, וזהו אמנם נוסח הברכות - ''אשר קדשנו במצוותיו''.

קיום המצוות אינו בריחה מעולם המעשה. אין כאן 'פולחן דתי' בצד החיים המשפחתיים-חברתיים-משקיים. המצוות מלוות אותנו דווקא לתוך החיים. החיים אינם מחולקים בין סקטור של חולין לסקטור של קודש - זוהי תפיסה נוצרית 'ולא יהודית.

המצוה מקשרת את האדם עלי אדמות עם המקור של נשמתו בעולם הרוחני. כשאדם מרגיש כי הוא קשור במקור הוויתו הרוחני בכל מצבי חייו - הדבר מרומם אותו. אין כאן פרוד בין בריאה למצוה. להיפך! הן משלימות זו את זו. הבריאה כולה קשורה אל בוראה על ידי קיום המצוות.

שמירת המצוות היא המסגרת, ואילו הכוונה בעשייתן, ההתלהבות הפנימית והקדושה, הן התוכן של אותה המסגרת. על כך נאמר: "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו'). האור בא על ידי התורה, אך לפני כן יש צורך ב"נר מצווה". אין לאור קיום בלעדי הנר, ואין קיום לחיי אמונה וקדושה ללא המצוות המעשיות.

האדם אינו מסוגל לשמור לאורך ימים על רמה מוסרית ודתית נאותה אם הוא מתבסס על עקרונות מופשטים בלבד. היצרים הטבועים באדם הינם כבירים ובעלי כוח התנגדות רב מכדי שהוא ישלוט בהם מכוח ההכרה והאמונה בלבד. ללא מצוות מעשיות מוכרע מראש המאבק בין היצרים לבין הרעיונות – לטובת היצרים.

כדי שהאדם יעמוד במשימותיו, הוא זקוק לתרגול יומיומי שיזכיר לו בדרכים ישירות ועקיפות את העקרונות הגדולים שלאורם עליו לחיות. לדוגמה, לא די לו לאדם שידע שיש א-ל אחד, אלא עליו לומר זאת בפיו פעמיים ביממה: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" (דברים ו', ד') מלבד זאת, עליו לכתוב דברים אלו, להכניסם לתפילין ולהתעטר בהם מידי יום. כמו כן, עליו לכתוב פרשיות נוספות ולשים אותן על כל המזוזות שבפתחי הבית. מצוות אלו מסייעות לאדם לזכור ש"ה' אחד"!

המצוות מסייעות לכל יהודי להמשיך להיות קשור לרעיונות ולעקרונות נעלים, גם כאשר הוא עוסק בחייו היום-יומיים. הוא חי אותם, והם הופכים לחלק מהווייתו. המצוות מסייעות לאדם להיות ער לרעיונותיה של היהדות, ולסלול דרך חיים עמוקה ומלאת תוכן רוחני.

זאת ועוד, חזונות מוסריים הינם גדולים ומקיפים, אולם דווקא משום שהם כה 'גדולים', קשים הם ליישום בחיי היום יום הפשוטים. המצוות המעשיות הן המרכיב העיקרי של החינוך התמידי, והן המיישמות את הרעיונות ומקרבות אותם ללב. המצוות המעשיות מעניקות שלד יציב למערכת מורכבת זו של הרעיונות. הביטוי המעשי הברור של הרעיונות מקנה גם אפשרות לביקורת עצמית מעמיקה ומעשית יותר.

רעיונות גדולים ומקיפים נתפסים בעיקר על ידי אנשים גדולים בשעותיהם היפות, ואילו המצוות המעשיות מתאימות לכל אדם ובכל שעה 'והן מסייעות לו להתקשר לרעיונות עצמם.

לדוגמה: מצות סוכה ניתנה לנו כזכר לענני הכבוד שהיו מחסה לבני ישראל בצאתם ממצרים. מדוע יש צורך להקים סוכה מקרשים ומענפים? מדוע אין די בכך שבזמן החג נזכיר שבצאתנו ממצרים היינו מסוככים בענן ה'? התשובה היא שלזכור ולהרגיש באמת שלפני אלפי שנים היינו תחת ענן ה', מסוגלים רק קומץ אנשי מעלה, ואילו לבנות סוכה יכול כל יהודי. למראה הסוכה טבעי שישאל כל אחד את עצמו: מדוע עלי לשבת שבעה ימים תחת ענפי אילן? מדוע עלי לצאת מביתי ולשבת בסוכה ארעית? הפעולות הללו יזכירו לו את ענני ה' שזכינו לחסות בצילם בצאתנו ממצרים. האיש הפשוט ירגיש מעט, האדם הגדול ירגיש ביתר עומק, וכולם יחד יכללו במערכות היהדות שמצוותיה מחדירות ללב האדם את תוכן האמונה ואת רעיונותיה של התורה.

הסבר זה מתאים לכל מצוה. דווקא המצוות המעשיות הן ההופכות את חיינו לחיים רוחניים והן המשמרות את רעננות הרעיונות ואת עומקם.