מדוע נחשב יום תשעה באב כ"יום שחור" בתולדות עם ישראל?

מאורעות כבירים בחיי עמנו אירעו ביום תשעה באב ובסמוך לו. ביום זה נגזר על דור המדבר שלא ייכנס לארץ ישראל. ביום זה נחרבו הבית הראשון והשני, נפלה העיר ביתר, מפלה שהכתה אנושות את העם ששרד אחר החורבן, ונחרש אתר בית מקדשנו לעיים. בהמשכה של ההיסטוריה שב התאריך הזה לפקוד את עמנו: גזירות וגרושים, שהבולט בהם הוא, גרוש ספרד, מלחמת העולם הראשונה, והתפתחויות חמורות במהלך מלחמת העולם השניה ועוד, כולם אירעו באותו תאריך.

פורענות זו של תשעה באב החלה במדבר. לאחר שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ, והעם ביקש (במדבר י"ד, ד'): "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".

באותו ליל תשעה באב נאמר (במדבר י"ד, א'): "ותשא כל העדה ויתנו את קולם, ויבכו העם בלילה ההוא". מספרים חז"ל, כי ה' אמר להם: אתם בכיתם בכיה של חינם לפיכך אקבע לכם בכיה לדורות.

במשפט זה גנוזה המשמעות העמוקה של יום תשעה באב ומאורעותיו:

בכיה של חינם – משמעותה בכיה ללא הצדקה. בכיה של עם אשר איבד לפתע את בטחונו באלוקיו, ונותר מבוהל ונפחד בשממת המדבר, לנוכח מציאות עלומה ועתיד לא ברור. הוא גם מבקש לשוב מצרימה.

לפיכך אקבע לכם בכיה לדורות – לא בעונש גרידא מדובר. בכיה לדורות – היא תיקון המעוות. היא הגילוי מחדש של הקרקע שנשמטה, של הבסיס שאבד. בכיה לדורות – מסמלת את הגעגועים ואת הכמיהה של העם לשוב אל מקורו, לחזור אל הרגשת החסות המלאה של אלוקים על עמו. להשיב את ההכרה, את האמונה ואת הביטחון באלוקים. כל זה אבד – ועתה כל זה ישוב.

ולכן, כל דמעה הזולגת ביום זה – מקורה בהלמות הלב היהודי המתגעגע, אשר מקום ופינה בו לאלוקיו, מפינה זו וממוקד זה יונקים כל געגועיו ותפילותיו וממנה תקוותו.

כאשר מתעמעם האור בלבבנו, כאשר נוטים אנו לשכוח ולזנוח את קשרנו אל האלוקים ואת בטחוננו בו – ניתכת עלינו כוס היגונים, ודוקא ביום זה, להזכירנו: לשוב ולהאיר בתוכנו את המקדש, ולקיים את הצו המתמיד והקבוע (שמות כ"ה, ח'): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

כל עוד שוכנים בלבנו היגון והעצב על חורבן בית המקדש – אות היא כי קיים עדיין המקדש הפנימי בנשמתנו – מקום משכנה של שכינת האלוקים. אות הוא כי עדיין חי המקדש בליבנו.

כה אמרו חז"ל: כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה (תענית ל'). לא נאמר: יזכה לראות בשמחתה אלא: זוכה ורואה, בהווה. כלומר: מי שכואב את חורבנה של ירושלים, מי שרוחו עדיין פועמת בקרבו למראה חורבנה – הוא האיש הרואה בעליל בשמחתה, הוא האיש המרגיש כי המוקד הפנימי עדיין חי – ואינו הרוס.

זו היא השמחה – שמחתה של ירושלים של מעלה, אשר לא חרבה ולא תחרב לעולם. "כי אתה ה' באש הצת ובאש אתה עתיד לבנותה".