כיצד מקרבת התפילה את המתפלל לאלקיו?

הא-ל הוא מידת הטוב בהתגלמותה. מתכונת הטוב הוא להיטיב, לברוא נבראים שיוכל להיטיב להם. הטובה המושלמת שיכול הבורא האינסופי להעניק לאדם, היא שייכות אל הטוב עצמו, אל קרבת האלוקים. ואמנם, אלוקים ברא את האדם כדי להנות אותו מהטוב האמיתי: מקרבת אלוקים!

בעולם החומר קיים קושי להתקרב אל ה'. חיי היום יום סוחפים אותנו במרוצתם. כיצד, אם כן, נוכל לבנות קשר עם ה' ולהנות מהתענוג הגדול ביותר עלי אדמות?

התפילה מהווה מסגרת טבעית ליצירת קשר עם הבורא. קשר מוחשי שבו אנו מוצאים את עצמנו עומדים לפני השכינה הקדושה, משוחחים עם ה', שופכים את לבנו לפניו, משבחים אותו ומודים לו. הוא מקשיב ומאזין לכל הגה היוצא מפינו.

האדם המנצל את רגעי התפילה להתקרב אל ה', חווה תענוג שאין דומה לו. זהו רגע של קרבת האדם לאלוקיו.

כאשר אדם מתפלל באופן קבוע, הוא יוצר קשר סדיר עם הבורא. לבו פתוח ואמונתו איתנה. ויותר מכך - הוא מקיים את חובתו, את מצות התפילה. מהפסוק: "ולעבדו בכל לבבכם" לומדים שמצוה להתפלל בכל יום, וכפי שמובא בחז"ל: "איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה".

התפילה - עבודת הלב היא. והאדם שלבו פתוח לדברי התפילה, כלומר, שהתפילה נובעת מלבו, תפילתו נשמעת במרומים, עם זאת יש ערך לכל תפילה. כל אדם שלבו מתעורר לתפילה -שומע ה' את תפילתו, וערכה של כל תפילה – לא יסולא בפז.

כאמור, ערכה של תפילה בעת צרה גדול הוא מאד. באותה השעה מתפלל האדם ממעמקי לבו. הוא חש שקצרה ידו שלו להושיע ורק ה', קונה שמים וארץ, יכול להצילו.

ה' ברא את העולם ומנהיג אותו באופן המוביל את בני האדם להתפלל ולהתקרב אליו כל העת. כל קושי וכל בעיה ששם ה' בדרכנו, הם הזדמנות להנות מהתענוג של קרבת אלוקים. כל הנסיונות, הבעיות והייסורים נועדו למטרה אחת - להביא אותנו לתפילה.

מדברי חכמינו משמע שתפילה בעת צרה כה אהובה היא ע"י ה', עד שלעתים מציבים בפני האדם קשיים ומכשולים, מתוך מטרה שישא את עיניו למרומים ויתפלל.

בהתאם לכך, גם אדם המתפלל רק בעת צרתו – תפילתו רצויה מאד. בודאי עדיף שאדם יתפלל תמיד, ולא רק כשנוצרת בעיה, אולם אין להפחית מערכה של כל תפילה ותפילה בכל זמן שהוא.