מהי המטרה הערכית האמיתית של החינוך?

המטרה הנכונה של החינוך היא לכוון את הרצון הקיים בילד – לקניית ערכים חיוביים, כדי שבהכוונה החינוכית הנכונה הוא ימצא סיפוק ואושר. ההשג החינוכי האמיתי הוא שהחניך ימלא את המטלה ברצון. לפי עוצמת הרצון, יגדל הקנין בנפש פנימה.

עם זאת, רצונו של הילד נודד להנאות של רגע ולקבלת גמול עכשווי, לכן חשוב לדעת כיצד לקשר את המטרות החינוכיות עם הרצון העכשווי של הילד. אם אכן הצליח המחנך לנגוע ברצונו האמיתי של הילד, מובטחת לו התקדמות רבה, לנוכח עוצמתו של הרצון בשנות הילדות.

חלילה מלנסות לדכא את נטיותיו של הילד ולהחיל עליו מסגרת חינוכית בכפיה. באופן זה נכון למחנך כישלון, שכן הוא דיכא את הכוח המרכזי של הילד, את הרצון.

ככל שהאדם גדול ונעלה יותר, הוא מסוגל להוריד דברים נעלים ולקרבם לרמה נמוכה יותר. המישגים הקשים של החינוך נובעים מכך שהמחנך המבוגר מתעלם ממרחק הדעת הקיים בינו לבין הילד, ומצפה שהילד יבין את שפתו ואת דרך חייו של הגדול ממנו. כך נוצר נתק מסוכן - הילד ומחנכו מדברים בשפות זרות זו לזו.

לאמיתו של דבר, קיים מרחק דעת רב בין הילד למבוגר. המבוגר הוא 'בר דעת' ומסוגל לחייב את עצמו לנהוג על פי שכלו, ואילו הילד הקטן חסר את 'כוח הדעת', אין לו שליטה עצמית, ולכן הוא אינו חייב במצוות.

לא ניתן להביא ילד למעשים חיוביים באמצעות השימוש בדעת. גם המצוות אינן נתפסות בלבו מפאת החובה שלהן. את הילדים מחנכים על ידי השמחה והרצון הכלולים בקיום המצוות. מטרת המחנכים להציב את המצוות בתוך עולמו של הילד כמספקות חווית אלו. רק באופן זה ניתן לכוון את רצונו אל הטוב ולהרתיעו מן הרע.

על המחנך להתאים את עצמו לכל גיל ולכל ילד לפי רמתו ושפתו. לפתוח ב"שלא לשמה", כנתינת פרסים ולהתקרב ל"לשמה", על ידי הסבר והמחשה של עולם המצוות.

רצונו הבסיסי של הילד לעולם אינו רע. הוא חפץ להתפתח מתוך הנאה ושמחה, ויתכן שיטעה ויימשך למעשים שליליים. על המחנך להטות את רצונו, להסביר ולהמחיש שהסיפוק האמיתי נמצא במעשים הטובים.

אין להציב את מחדליו של הילד כ'חטא' גם כאשר הוא מסוגל להבין את טעותו. הילד אינו חוטא! הוא לומד מנסיונו, ועלינו לכוון את צמיחתו על ידי יצירת תנאים המכוונים אותו לטוב.

ההסתגלות הנפשית של הילד למערכת הנכונה שהמבוגר נוהג בה, נעשית על ידי שמחה ורצון בעשיית הטוב, באופן שנפש הילד תתקשר לחיי המצוות. קידום הילד בהרגלים כפויים שאינם מדברים אל רצונו ואין לו שמחה בביצועם – אינו נקרא חינוך! מושגת בהם מטרה הפוכה, והילד מתרחק מן המחנך וממטרותיו.

החינוך אינו נעשה על ידי ירידה אל התינוקיות של הילד, ובודאי שלא בהתנשאות ובהצבת חומה של בגרות בפניו, אלא בפנייה לכוח הגדול הכמוס בו תוך עידוד צמיחתו האיטית והבטוחה.

חשוב לנשא ולהגביה את הילד. לא לשקוע בחסרונותיו, אלא להרימו לקראת שלמותו. זהו כוחו של האמון המגלה לילד את האוצר החבוי בפנימיותו.

דרך זאת אין בכוחה להתקיים אלא על בסיס האמון כי בתוך נפשו של הילד חבויים רצון ויכולת להגיע אל הטוב. הילד לעולם אינו מתכוון לרע, אלא שמחמת ילדותו, רצונותיו ושיקוליו התמימים, הוא עשוי להיכשל ולהגיע למעשים רעים..

תפקידנו ללמדו להבחין בין טוב לרע, לשקול בין רצון לרצון, וליישר את לבו לטוב אמיתי. כל זאת מתוך אמון בישרותו הטבעית, שהרי: " עשה האלוקים את האדם ישר" (קהלת ז', כ"ט).

ללא אמון ייראה הילד לעינינו לעתים בכיעור, בבערות, בחוצפה, בנוקשות ובאכזריות, המאפיינים אמנם לעיתים את התנהגותו, אך עם האמון יואר העולם היפה שמתחת לקליפה החיצונית. נראה את הילד כבעל ציפיות ותקוות, מלא התחדשות ושמחת לב. נמצא בילד אמונה בהירה ושאיפה לקדושה, מידות נעלות של רחמים והשתתפות, כנות וידידות, שמחה בתפקיד ונשיאה בעול.

עלינו להתעלות מעל עצמנו ולהתבונן בילד עצמו, להציץ לעולמו הפנימי. מי שזכה והעולם האמיתי שבנפש הילד הואר לפניו, יהיה לו מבט חיובי ויצירתי על הילד, והוא הראוי לחנכו ולהחכימו.