מהי משמעות האימרה "כל המוסיף גורע"?

מה פרושו המעשי של הצו הכתוב בתורה: "לא תוסיפו על הדבר אשר אני מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו" (דברים ד', א'-ב').

ובכן, הדברים לכאורה פשוטים. ב"קופסה השחורה" של התפילין טמונות ארבע פרשיות מפרשיותיה של התורה, כשהן כתובות על קלף. אל תוסיף בה פרשה נוספת ואל תפחית פרשה מפרשיותיה. פעל בדיוק כפי שההלכה מורה לך. כי תפילין הכשרות להלכה הן אלו שבהן טמונות ארבע פרשיות אלו, ותו לא.

יש התמהים: איך אפשר לבנות מדינה חיה, תוססת, על בסיס קפיאה נצחית של החוק? הלא חיי אנוש דינמיים הם מעצם טבעם, ומתפתחים הם ללא הרף. השינוי, הוא היסוד הקבוע ביותר בתולדות העמים, החברות והמדינות. המערכת החוקית המסדירה את החיים ומעצבת אותם, חייבת להתאים את עצמה לשינויים המתחוללים בהתמדה.

לאמיתו של דבר, אין "חוק ההתיישנות" חל אלא על הדברים הטכניים החיצוניים שבהוויתנו: אנו מחליפים את תלבושתנו לפי צוו האופנה, אנו משנים את מכשירי התנועה שבהם אנו משתמשים, בהתאם לשכלולי הטכניקה. אבות אבותינו נסעו בעגלה רתומה לסוסים, אבותינו השתמשו ברכבת, ואנו במטוס.

אבל על עניינים שבמהות, אין כל תוקף לתמורות האופנה.

אנו מתעוררים בבוקר עם זריחה, ונפשנו מתרוננת כלפי הנוגה המציף את חדרנו, ואוזנינו קשובה לציוץ שחרית של הציפורים - ממש כמו ששמח אדם הראשון ביום הראשון להיבראו. לא יעלה על דעתנו כלל, שבשעה שאנו נהנים מאור החמה עתיקת הימים, הרינו בלתי מודרניים, ושהגיעה העת להחליף את השמש, שהיא כה מיושנת.

על כן אין גם לגרוע מחוק התורה ואין להוסיף עליו. תוקפו של חוק קדום זה הוא לעד. הוא יהיה קיים בצורתו הראשונית ויישאר רלוונטי כל עוד קיים לבו של האדם. הוא אמת המידה והפיתרון לתכונות המקננות בנו. הוא קובע גבולות ללב האוהב והשונא, המקנא, המתאכזר והנוקם, המרחם והמתלהב, השואף לטהר את עצמו והשוקע בתהומות הייאוש והחטא. לב זה פועל ומפרפר היום בדיוק כפי שפעל לפני אלפי שנים. הכלים שבידיו השתנו ואף השתכללו, אך הוא עצמו לא השתנה ולא השתכלל.

חוק התורה, כאז כן עתה, מבקש לאחות את הקרעים שבלב, שואף להביא מעט מרגוע ואושר למערבולת המידות והיצרים המשתוללים בנפשו של האדם המשתולל היום כמו אז, הזקוק היום לעצות חוקת התורה - כמו אז.

מקורו של החוק הוא אלוקי. מעבר לזמן, לאופנותיו ולתהפוכותיו. אין הוא יכול ל"התיישן" וכל המוסיף עליו - גורע.